מי בכלל דיבר על אהבה ?
מאת: אורית רז
ספרית פועלים
* * * * * *
272 עמודים, 88 שקלים
הרומן מרתק, אירוני וכתוב בהומור. מעניין ומותיר הרבה שאלות פתוחות ביחס למערכת היחסים המרירה, המורכבת בין האם לבִּתה. הקריאה נעימה, אינה מאיצה בקורא, למרות המהלכים הסוערים, והמפתיעים במשפחה דתית, שהם בבחינת טאבו. הספר יצא לאור, בתקופה בה העיסוק ביצרים הנסתרים והגלויים ובאיסורים, רלוונטי, והוא מצביע על מעמדה של האישה בחברה הדתית האורתודוקסית. לאחר שיחה עם המחברת, ידוע לי כי הספר נכתב בהשראת המיתולוגיה המשפחתית של רז עצמה.
"ענבל מתחבט מימין לשמאל
דין דון, דין דון
העולם הוא עגול והוא סוגר עלי
כקליפה של פעמון
ורק צליל דק נפרם
מסריגי הגדר שממול,
נשרט בחודי הסלעים
ושיחי הצבר,
שיהיה צערי מתפזר במדרון
כפריחה אדומה זו
של פרג".
את השיר הכאוב הזה כתבה רוחל'ה בת ה 22, גיבורת הרומן החדש של אורית רז "מי בכלל דיבר על אהבה" רוחל'ה, כמו צעירות רבות בנות גילה, חולמת על קריירה ספרותית ועל אהבה ראשונה. אלא שהיא גם בתם של אהרון וחווה גנץ, זוג עולים חדשים שמוצאם מן העדה החרדית בניו יורק, ובתור שכזאת היא יוצאת לעולם כשהיא נושאת מטען כבד על גבה.
אהרון וחווה נישאו נישואי שידוך שלא עלו יפה. בין שאר הגורמים לכישלון הנישואין היא העובדה שחווה היא אישה דתית פנאטית ואילו אהרון המשכיל אינו יהודי מאמין. חווה, שהפנימה זהות נשית על פי המודל שעיצב עבורה העולם הפטריארכאלי בו גדלה, מסתפקת במעמדה כאשת איש וכאם לילדים, אך נאלצת להתמודד עם העובדה שלא זו בלבד שבעלה אינו חושק בה, אלא שכבר מראשית נישואיהם הוא בוגד בה עם אחרת.
כישלונה של חווה כאישה קשה מנשוא, והוא גורם לה לרמות את עצמה ולהתכחש לעובדות כאובות אלו בחייה. ברגעים קשים במיוחד, כשהיא נאלצת להתמודד עם המציאות ולהכיר במקום הקטן והשולי שלה בחייו של בעלה, היא נוטה להאשים בכך את בתה רוחל'ה. חווה רואה בְּבִתָּהּ נשמה חוטאת, משום שברגע של חולשה נכנעה ליצריו של בעלה והרתה אותה בנידתה.
חווה משתדלת להעביר לבתה את הערכים התרבותיים הדרושים על פי המודל השיפוטי,
הקפדני, הביקורתי והמנוכר, של החברה בה היא עצמה גדלה והתחנכה. כלומר, לכל אורך
הסיפור היא מנסה להקטין את רוחל'ה, לבטל אותה ולהתאים אותה לתפקיד האולטימטיבי של אישה שכל עולמה מצטמצם בדאגה לבעל ולילדים. לשם כך היא רוצה לחתן את רוחל'ה מהר ככל האפשר. אלא שהבת, הקולטת את אכזבתם של הוריה מן הקן המשפחתי הרעוע שהקימו על פי מודל זה ממש, מתלבטת בין הצורך לרצות את האם האומללה לבין חיפוש אחר
נתיב חיים עצמאי שיספק אותה. בכך, היא רק מחזקת את אמונתה של האם הרואה בה, מרגע היוולדה, נשמה חוטאת.
כדרכם של סיפורים, מטפל הרומן של רז בטעויות אנוש אשר האכזבה מהן פותחת את הדרך אל ההתפכחות והתובנה. וכך, נאלצת רוחל'ה, אשר לכל אורך הרומן מזדהה עם הייצוגים הנשיים שהקנה לה חינוכה, לשלם עליהם מחיר כבד. היא מתאהבת באיש אשר אימה סוגדת לו, רואה בהשגתו ובריצויו את מרכז עולמה, וכשהוא מסרב להכיר בפרי אהבה זו, היא נאלצת להתלבט בשאלה אם להשאיר את התינוק שברחמה. בתוך כך היא לומדת מן האיש אשר אותו היא אוהבת, אמיתות כאובות על ההיסטוריה המשפחתית שלה. אולם המצבים הקשים שהיא עוברת, המעמתים אותה עם מעמדה כאישה מוחפצת, גורמים לה להבין את הצורך למצוא חלופה לזהות הנשית שהנחילה לה אימא. ברגע התפנית היא מחליטה לממש את עצמה, למצות את יכולותיה ולנצל את כישרון הכתיבה שלה כדי לבטא את עצמה ולהגיע לעמדה של סמכות וכוח.
לאחר קריאת הספר, הפניתי למחברת מספר שאלות, להלן התשובות;
אורית, בימים אלו של הדרת נשים, בעיקר בציבור, יש בספרך מידה של ראיית הנולד.
כשכתבתי, במשך עשרים השנים האחרונות, בהשראת המיתולוגיה המשפחתית שלי, את ספרי "מי בכלל דיבר על אהבה", לא שיערתי בדמיוני שהספר יצא לאור בסמיכות לעלית נושא הדרת הנשים בחברה החרדית לכותרות. בדיעבד, אני מופתעת לגלות כיצד נגעתי, בספרי, כמעט בכל האלמנטים שגרמו לתופעות המדירים כיום שינה מעיניהם של שוחרי הקידמה שביננו.
הספר מתאר חברה דוגמטית, שסיגלה לעצמה קודי התנהגות נוקשים והיא מחלקת את המציאות לשחור וללבן. אדם שאינו עומד בקריטריונים זוכה לסטיגמה הגובלת בדהומניזציה, כשהוא חדל להיות אדם והופך לתווית. (כך הופכת לא צנועה לפרוצה, ומי שהרו אותה בימי הנידה, הופכת לחוטאת.)
בחברה זו – האישה עצמה עברה דמוניזציה. היא נתפסת כמפתה בפוטנציה, פרוצה בפוטנציה, כמי שיש להתגונן בפניה. המרחק מכאן ועד הדרתה, השפלתה בכל האופנים שתוארו לאחרונה באמצעי התקשורת הוא קצר.
הספר נוגע בבעיות כמו כישלונם המועד מראש של נישואי שידוך, אשר אינם לוקחים בחשבון לא את ההתאמה בין בני הזוג ולא את האהבה ביניהם. זהו הגורם המרכזי לכישלון נישואיהם של הוריה של רוחל'ה, גיבורת ספרי והדוברת שלו. כשלון הנישואין מגביר את תסכולה של האם, וגורע מן המסוגלות ההורית שלה. כמי שבעצמה נושאת עליה את אות הקלון של כשלון נישואיה היא חשה צורך עז להדביק תווית של חוטאת לבתה. היא רואה פחות את הבת ויותר את התווית, מה שמאפשר לה לפרוק על הבת את זעמה ולהקטין אותה. למעשה היא מועידה לבתה את אותו סגנון חיים עגמומי שמקורו בתפיסת העולם שהכשילה את חייה שלה.
הספר מתריע גם מפני כוחם של הרבנים ובעלי הכוחות בקהילה החרדית. על מנת לקיים את המצוות בצורה עיוורת, מבלי לשאול שאלות, מופנות שאלות אישיות לגורם חיצוני לו מיוחס כוח רב. כמו בסיפור, מנוצל כוח זה לא פעם לרעה.
מה גרם לך להחליף נמען, כלומר לכתוב למבוגרים, לאחר שכתבת הרבה שנים לילדים.
מעולם לא רציתי להיות דווקא סופרת ילדים. רציתי להיות סופרת. מכיוון שאני גם אישה ואם, הרי שבתקופה בה גידלתי ילדים, העסיק אותי עולמם הרגשי והחברתי, ואף אפשר לי לחוות ילדות מחודשת. הזדהיתי כל כך עם ילדי, שהייתה לי הרגשה שגם הילדה שבתוכי עוד רוצה לצאת החוצה ולבוא לידי ביטוי. כתוצאה מכך נולדו ספרי הילדים שלי.
יש לציין שבתקופה ההיא גם התגרשתי, והמטלות הרבות שהוטלו על כתפי – עבודות הבית, גידול הילדים ובמקביל גם מציאת מקורות פרנסה, לא אפשרו לי להתמסר לכתיבת רומן שההיקף שלו נרחב יותר. רק כשהילדים גדלו ואני מצאתי בן זוג תומך אשר שחרר אותי מעול הפרנסה במטרה לאפשר לי להתפנות לכתיבה- הצלחתי להגשים את חלומי.
האם לא היה חשש במעבר לכתיבה למבוגרים. האם בכתיבתך למבוגרים, ניסית או רצית להעביר מסר לחברה, לשקף את מעמדה של האשה בחברה הדתית.
אני מוצאת את הכתיבה לילדים דומה לכתיבה למבוגרים מכמה בחינות:
א. עניין המסר. גם בספרי הילדים ניסיתי להעביר מסרים סמויים. לעתים השתנו המסרים
מסיפור לסיפור. אבל היה גם מסר שחזר על עצמו: הצורך במתן כבוד לשונה, למי שנחשב פחות ערך, למי ששמו עליו תווית. המסר הזה הוא גם חלק מהאמירה הסמויה של הרומן. אלא שבו היריעה נרחבת יותר, וקיימים מסרים נוספים, חברתיים ואחרים.
ב. הטיפול בגיבורים. הקדשתי את אותה מידה של רצינות ואחריות בעיצוב הדמויות שלי, הן בספרי הילדים והן ברומן. חשוב לי שהגיבורים בספרי ישמעו אמיתיים, עמוקים, אמינים. חיי הנפש שלהם מרתקים אותי, והנפש אינה מתבגרת. היא נשארת ילדותית, במובן זה שכדי לפצות את עצמה על האכזבות שהיא חווה בחייה, היא חולמת על דברים הנראים מנוגדים עד כדי גיחוך על למציאות, שהיא, בדרך כלל, קשה ובלתי מתפשרת. הדבר מאפיין את גיבורי ספרי, ללא קשר לגיל הנמענים.
מי זאת רוחל'ה ?
רוחל'ה היא בחורה במצוקה. היא נולדה לתוך סיטואציה בלתי נסבלת. לא די בכך שהיא חיה בעולם העריץ, הדוגמתי, החרדי אותו תיארתי קודם, הרי שהוריה, המלקקים את פצעי נישואיהם הכושלים, נותנים לה מודלים מנוגדים, של הזדהות, סותרים זה את זה. כל אחד מן המודלים שהם מציעים לה מסובך בפני עצמו, מחליש אותה ומוסיף על סבלה. המודל הדתי של האם הוא נוקשה, כיוון שהוא אינו רואה אותה ואף מטיל עליה תווית שלילית לא הוגנת שאינה מובנת לה עצמה. המודל של האב גמיש יותר, אך גם עמום ובלתי נתפס לנוכח החינוך שקיבלה. אופציה שלישית מוצעת לה על ידי מאיה, בת גילה, שהיא נציגת הדור החילוני, הנתפש בעיני חווה כמופקר.
רוחל'ה מפנימה את המודל הפטריארכאלי של אימה, זה המציע לה נישואין קודרים וחסרי אהבה ואמהות תובענית. יחד עם זאת היא מפנימה גם את האופציה של מאיה, עליה מרמז גם האב בהתנהגותו: זוגיות שיש בה תשוקה ואהבה. ויש לה גם את הרצון האישי, הפרטי, לבטא את עצמה. לכתוב. כדי להגשים אותו, או אפילו כדי להחליט על דרכה העתידית, היא זקוקה לשקט. להפוגה מן הנסיבות המשפחתיות הקשות ובעיקר ולהתרחקות מן האם הנרגנת המשליכה עליה את מצוקתה. אך האם, שמבטלת את רוחל'ה ומנסה להקטינה בהתאם לערכים הנוקשים של החברה הדתית אותם הפנימה, היא גם קורבן של חברה זו, ורוחל'ה מזדהה עם סבלה ומרחמת עליה לא פחות מכפי שהיא כועסת עליה.
יותר מכל, רוחל'ה מזכירה לי את גיבורי משל המערה של אפלטון. היא צומחת בחשיכה, כשיש לה רק מושג ערפילי ומעוות על צליליו, גווניו ובעיקר דפוסי החשיבה וקודי ההתנהגות של אותו עולם תוסס, ססגוני ונחשק המתקיים מחוץ לעולמה. כשהיא יוצאת מתוך עולמם של הוריה אל העולם הרחב היא אינה יכולה להתנהג כמו מאיה, שגדלה בו. עיניה עוד צריכות להתרגל בהדרגה לתדר של האור החדש. רק אז תוכל להתנהג בשנינות, בתחכום ובחריפות של בנות דורה.
יחד עם זאת, כבר בתחילת הרומן, רוחל'ה מורדת באם, בבחירות החברתיות שלה, בסירובה להינשא נישואי שידוך ובבוחרה לעבוד כמלצרית -עיסוק הנראה בעיניים חילוניות טריוויאלי ומובן מאליו. עבור בחורה מהמגזר הדתי – גם התרועעות עם חברה כמו מאיה והתנגדות לנישואי שידוך הנם צעדים אמיצים וחתרנים.
כר הגידול של רוחל'ה הוא עולם סגור, חשוך, ואף כי הוא דומה באכזריותו לקן צרעות, יש בו תמימות וטפשות שלא זו בלבד שהם אינם מכינים את רוחל'ה לעולם שבחוץ אלא אף גורמים לה לעשות כל שגיאה אפשרית בצאתה מן הבית. והיא יוצאת ממנו עם מצוקה איומה, שמקורה בעובדה שהאם מצליחה להחליש אותה ולגייס את רחמיה לא פחות משהיא שולטת בה ומשפילה אותה, היא אינה מעזה להמרות את פיה בגלוי ולמרוד בה באופן ובעוצמה שעושה זאת האב, מה גם שהאב תאב החיים נמלט מן הארץ ומפקיר אותה לגורלה, כלומר לידיה של האם. בשלב זה רוחל'ה האמביוולנטית מנסה לגונן על האם מפני המציאות הקשה הנכפית עליה אף כי בתוך תוכה היא חשה כי כניעה לאם או רחמים כלפיה פירושם, מבחינתה, מוות רוחני וויתור על כל חלומותיה. לנוכח העזיבה של אביה, היא מבולבלת ומבוהלת מכדי למצוא כוחות להתנגד לאם.
בהדרגה, לאורך הרומן, היא עוברת תהליך כאוב המבהיר לה את המחיר של הקירבה לאם ואת הנחיצות להתנתק ממנה.
הסיפור הוא בעצם סיפור ההתפכחות שלה, שהוא אכזרי במיוחד מכיוון שעד להתקרבות של רוחל'ה לאיתן אין לה, בסביבתה הקרובה, תמיכה רגשית מאיש וגם לא שום אובייקט חיקוי הולם. הגבר בו היא מתאהבת מבטל אותה לא פחות מן האם. למעשה, אילו הוא היה מסכים להיכנס אתה למערכת יחסים רומנטית, יכולה הייתה רוחל'ה לשחזר בעזרתו את מערכת היחסים החולנית שלה עם האם. למזלה הוא אינו רוצה בה. היא בכל זאת מפיקה תועלת מן ההיכרות אתו, כאשר בזכותו היא לומדת, בדרך הקשה, להבין את פשר התווית הנוראה שהצמידה לה אימה. נסיבות הולדתה, אותן מטיח בה מויאל באכזריות, במטרה לגרום לה להפיל את ילדם המשותף, פוקחות את עיניה. דווקא המשבר שבא בעקבות התגלית בשלב כה רגיש, כשהיא צריכה לחשוב על גורל העובר שברחמה, ממלא אותה כוחות ומסייע לה לבטא את כעסיה, להתנגד לאם ולהשתחרר מן הקשר החולני עמה. בשלב זה, כשהיא מבינה שהחולשה שגילתה כלפי אימה הביאה אותה לדרך ללא מוצא, היא מעזה לעזוב סוף סוף את הבית ולהפנות את מרצה לדרך של מימוש עצמי ושל יצירה.
בציטוט מספרך: "אישה הגונה לא מוותרת בקלות על כבודה…" (עמ' 119) ניתן למצוא את הרמז, ואולי יותר מרמז על מקומה של האשה בחברה לאו הדתית.
זו אולי המצאה גברית הנובעת מן הצורך של הגבר להרגיש בעל ערך, ויתכן שהוא מסוגל להרגיש ככזה רק על ידי הקטנת האישה, ובכל זאת, לא רק בחברה החרדית, גם בני דורי החילוניים גדלו והפנימו את המוסר הכפול הזה, על פיו מה שמפאר את הגבר אינו מוסיף כבוד לאישה. גבר בעל ניסיון מיני רב נחשב כחברה'מן, כמושא קנאתם של חבריו, אישה ששכבה עם גברים רבים נחשבת אישה זולה.
אין לי ספק שמוסר כפול זה נועד להגן על מוסד הנישואין, שמטרתו הולדת ילדים. זוהי מניפולציה שנועדה להגביל האת הפעילות המינית של האישה לגבר אחד כדי שהוא יוכל להיות בטוח שהיא הרתה מזרעו ולא מגבר אחר.
"אישה אינה מסוגלת להרגיש טוב עם קשרים מזדמנים," הסביר לי נהג המונית שהחזיר אותי אתמול ממקום העבודה הביתה, "היא פשוט בנויה אחרת מאתנו, הגברים…"
אני זוכרת בן משפחה שהיה בקשר רומנטי עם אישה מבוגרת ממנו בשנים. "מה אכפת לי," התפארה אמו כשהיא מנופפת בגאווה במושגים השוביניסטים שהוטמעו בה, "שיצבור ניסיון, בסוף הוא ממילא יזרוק אותה ויעדיף צעירה על פניה."
כלומר, מראש היה ברור לאותה אם שאלו הם יחסים של ניצול, שבנה משתמש באישה המבוגרת והמנוסה לצרכיו, לא יותר מכך, שהרי היא, כאישה בעלת ניסיון מיני שנצבר עם השנים, פגומה, חסרת ערך. היה ברור לה גם שהבן, אשר בודאי מבין את יתרונו על אותה אישה, ישכיל לעשות אם ינצל אותה ואת ניסיונה, אבל חלילה – שלא יחליט להיכנס אתה לקשר רציני.
"חברה אינה רואה איום חמור יותר על שמירת תרבותה מאשר האיום של שחרור האיסורים על היצרים המיניים וחזרה אל התשוקות הראשוניות. הדבר השני שהחברה פוחדת ממנו הוא האמנות" (זיגמונד פרויד). פרויד גם טוען שהעיסוק באמנות היא סובלימציה, ביטוי מעודן כאשר אין אפשרות להביא לידי ביטוי את האנרגיה המינית (ליבידו). דעתך ?
(במלים אחרות, שאלת אותי אם רוחל'ה היא אני? כן, בוודאי, במידה מסויימת…)
אני לא בטוחה עד כמה המשפט הזה תקף היום, כיוון שמרבית החברה כבר שחררה את עצמה מן האיסורים הדתיים. ובאשר לחברה החרדית, המתוארת בספרי: אני חושבת שעבורה, הפחד משחרור האיסורים אכן קיים, והוא נובע מהצורך לשמר את מוסד הנישואין במתכונתו הנוכחית, כשמטרתו של מוסד זה אינה מימוש של זוגיות, של אהבה או של תשוקה, אלא רביה. ובניגוד לחברה החילונית, שבה תפקידו של הגבר הוא לפרנס את הקהילה המשפחתית, הרי שבחברה החרדית, הגבר הוא, לעתים קרובות, תלמיד ישיבה. לצורך זה שועבדו הנשים החרדיות ונכבלו ברשת של חובות כאשר כל סוג של רגש העלול לסכן את המטרה העיקרית נתפס כשלילי ולפיכך כאסור. כך רוסנו בחברה זו צרכים אנושיים כמו תשוקה ואהבה. הם אמנם מותרים במסגרת הנישואין, אך אינם מקודשים ואף אינם מהווים שיקול בבחירת בן הזוג. במרבית המקרים, הולכות האהבה והתשוקה ממילא לאיבוד בים החובות המוטלות, לאחר הנישואין, על כתפיהן של הנשים: הן הרות לעתים תכופות, יולדות, מגדלות את הצאצאים הרבים, דואגות לרווחת בני המשפחה, מבשלות, מנקות, ולעתים קרובות גם מפרנסות. שימור הדגם המשפחתי הקיים והמוכר משרת בעיקר את השכבה החזקה, הגברית, השלטת. היא המפיקה ממנו תועלת והיא החוששת מהתפוררותו. לשם שימורו של דגם משפחתי זה נתפסת התשוקה מחוץ לנישואין כשלילית ועל כן יש לרסן אותה. במידה והיא קיימת, היא אינה יכולה להתממש והיא מודחקת אל תת ההכרה.
אין ספק כי האמנות מאפשרת גישה לתכנים מאיימים, תת הכרתים, שכן היא משלה ומעמעמת את הקשר בין היוצר לבין היצירה. לכל אדם יש צורך לספר על עצמו. אלא שכל אחד מאתנו גם יודע להבחין בין תכנים שהחברה תקבל לבין אלו שהיא תשלול. אנחנו נוטים לחלוק עם הזולת תכנים שיוערכו על ידו, ולהסתיר ממנו תכנים שיעוררו כלפינו כעס או חיצי הביקורת. האומנות, שהופכת את האומן לאנונימי, בוראת דמות דמיונית עליה מושלכים חיי הנפש של האומן, ודבר זה עשוי להקל על הגילוי. כאשר היוצר מתאר דמות אשר חייתה "פעם, בארץ רחוקה," הוא יכול להעניק לה את כל התכונות המודחקות שלו, את כל המאוויים שאינו מעז לבטא או להגשים, מבלי להסתכן בכך שישפטו אותו כאדם.
חשוב להוסיף שכתיבה נשית מהסוג הזה היא קול שמסכן את הממסד הדתי יותר מהקול הנשי הפיסי הנתפס כערווה, שכן הכתיבה הזו מציעה אלטרנטיבה למבנה המשפחתי המאמלל את האישה, משפיל אותה ורותם אותה לצרכיו של הגבר, ולפיכך הכתיבה הנשית מהווה סכנה למוסד זה.
עוד על הספר:
מדוע אמה של רוחל'ה מכנה אותה נשמה חוטאת? האִם האֵם משליכה על בתה סוד אפל בעברה? האם רוחל'ה מקבלת על עצמה את הקביעה הזאת ומגשימה אותה? מה עושה לאדם הקלות הבלתי נסבלת שבה מודבקת לו תווית שלילית?
הצרות המתרגשות על רוחל'ה מתחילות ביום שאביה נוטש אותה ואת אמה ועוזב את הארץ. כמעט בלי משים, מובילים אותה שיגיונותיה של האם אל אהבתה הראשונה ('המתקשר' הנשוי אתו מתייעצת אמה). בלי כל הכנה, מוצאת עצמה רוחל'ה , בת ה-22, נושאת ברחמה את פרי האהבה הזו, שאביו אינו רוצה בו, ונאלצת להתמודד עם ההחלטה האם לגדלו לבדה. כדי לשכנע אותה להפיל את העובר, מגלה לה המאהב את נסיבות הולדתה.
הדברים מתרחשים ממש בימים שלפני רצח רבין, ואף שהרצח עצמו אינו חודר לעולמה המיוסר, האווירה ששוררת בארץ נוגעת בו. וכאילו חסרות לה צרות משלה, מגיעה המשטרה לחקור אותה אם היא קשורה לפרשת הרצח.
מי בכלל דיבר על אהבה הוא ספרה הראשון של אורית רז למבוגרים.
רומן מרתק ומפתיע, המייצג שכבה חברתית שלמה בארץ, בתוך רצף נפשי וגופני ייחודי. אורית רז, שהיא סופרת ילדים ידועה, הציבה כאן ברומן הראשון שלה מיצג מעניין בתוך המתחם הריאליסטי של הסיפורת השוטפת.
גבריאל מוקד
צמיחתה של סופרת בתוך מצוקה של משפחה דתית שננטשה על ידי האב בעקבות זוגיות כושלת והתדרדרות כלכלית. יחסיה המורכבים של הבת עם אם מרירה ופנאטית, יציאתה ההדרגתית מתוך העולם הדתי אל העולם החילוני, והתבגרותה מתוך כל אלה, הם המרכיבים העיקריים בספר זה. כוחו של הסיפור הוא ביכולתו ליצור מבנה מתוך הכאוס של העולם. הספר כתוב היטב, מעניין ומצליח לדייק במהלכים המשפחתיים והחברתיים המורכבים שהוא פותח ובו בזמן ליצור תחושה של אמת.
נורית זרחי
ביד אמן מציירת אורית רז שני עולמות: עולמם המתרסק של גבר ואשה, ועולמה הנבנה של בתם. היא מפליאה לתאר בשפה עכשווית ופיוטית כאחד את הזיקה שבין העולמות הללו, ואת החוויה הפנימית של שלוש הדמויות, הנעות בין תקווה לא-שפויה למציאות-סיוטית.
אמנון ז'קונט
הספר השזור בדמויות וסיטואציות מחייה של אורית רז, נכתב בהשראת רחל דודתה ומתוך הזדהות עמוקה עימה. סיפור חייה של הדודה – דמות חריגה (כנראה מפגרת) ומרדנית (התרועעה עם חיילים אנגליים וכנראה הרתה לאחד מהם), ריתק את אורית. את בדידותה ונידוייה של הדודה על ידי משפחתה, גילגלה רז לתוך דמותה של רוחל'ה, גיבורת הספר.
דמות נוספת שהיוותה מקור השראה לכתיבת הרומן, היא סבתה הדתית-פנאטית של רז ויחסיה עם בתה – הדודה רחל. בספר יצקה רז את דמות סבתה לתוך דמות אמה של רוחל'ה. אהרון, אביה המשכיל של רוחל'ה, הולך בדרכו של סבה של רז, שנטש את משפחתו ונמלט לחו"ל מפני נושיו, לאחר שעסקיו בארץ התמוטטו.
נישואי הסבא והסבתא של רז היו נישואי שידוך שלא עלו יפה וכך גם נישואיהם של הוריה של רוחל'ה. אמה של רוחל'ה הולכת בעקבות סבתה של רז ורוצה לסיים את הריונה, וכפי שקרה במציאות, ההפלה נמנעת בהתערבות החותן.
בשלב מסויים בתהליך כתיבת הספר, הפכה רז את גיבורת הרומן לבת דמותה – אשה כותבת , וכך חלקו של הספר מסופר ע"י רוחל'ה בגוף ראשון וחלקו בגוף שלישי באמצעות כתביה המשובצים בסיפור.
הרומן מתרחש על רקע התקופה של רצח רבין ומהווה בבואה אירונית של החברה הישראלית בתקופה זו. הוא בוחן באופן סימבולי את שנאת הזר והשונה ואת הקלות הבלתי נסבלת שבה אדם, לתועלתו או מתוך חולשה ופחד, מסית כנגד אדם אחר ומקעקע ממנו את הלגיטימיות שלו.
אורית רז, ילידת 1953 פרסמה עד כה כ-50 ספרים לילדים, נוער ומבוגרים בהוצאות: כתר, הקיבוץ המאוחד, פועלים, ידיעות אחרונות, דני ספרים, קוראים ועוד. ספריה זכו להצלחה רבה וחלקם זיכו אותה בפרסים חשובים, ביניהם:
- צל"ש של פרס זאב (2002) על "מזכרות מאיש השלג" .
- פרס הדסה (2002) על "אף מילה ליסמין" .
- עיטור אנדרסן (2010) על "ברווז ושמו געגוע".
"מר זוטא ועץ התפוחים," שהפך לרב מכר, מכר כבר עשרות מהדורות והגיע למקום הראשון במצעד הספרים. הוא עובד לתוכניות ילדים בטלוויזיה וברדיו וכן להצגת תיאטרון שרצה על הבמות שמונה שנים ברציפות. לאחר שירדה, הועלה הסיפור מחדש בעיבוד להצגת מחול שמוצגת בימים אלו ממש, על ידי התיאטרון לילדים ולנוער של אורנה פורת. בתחילת השנה יועלה הסיפור ע"י תיאטרון פרינג' בנצרת כהצגה בערבית.
רז נולדה וגדלה בפתח תקוה כבת זקונים במשפחה בת שלושה ילדים, והיא אם לשני בנים.
רז, החלה את דרכה כתסריטאית בתוכניות ילדים בטלוויזיה החינוכית והכללית. השתתפה בכתיבת תוכניות כמו: פנאי לי, בלי סודות, שלוש ארבע חמש וחצי, מטבחה של סמירה, ריץ' רץ', קשקשתא ועוד. כמו כן הקימה תיאטרון בובות לגיל הרך שהעלה אחדים מסיפוריה.
היא בוגרת ספרות וחינוך באוני' העברית בירושלים, ובעלת תואר שני בספרות (במסלול כתיבה יוצרת) של אוניברסיטת בן-גוריון וכן בעלת תעודת הוראה.
כסופרת ילדים ונוער היא נפגשת עם תלמידי בתי ספר ברחבי הארץ וכן מעבירה סדנאות לכתיבה יוצרת.
השנה כיהנה כסופרת אורחת של מערכת החינוך – תפקיד שמילאה כבר מספר פעמים בעבר.
בין ספריה: "עוז והאגוז" (על מורכבותם של יחסים בין אחים), "סב סביון לומד לעוף" (על יחסי הורים וילדים, צעד במצעד הספרים), "מה קרה לזהובית" (על מי שהחברה דוחה), "עוד שנה יוצאת לדרך" , "מזכרות מאיש השלג", ברווז ושמו געגועים", "אף מילה ליסמין", חבורת אחל"ה" (סדרה פופולרית על חבורת נערים המצילה בעלי חיים מהתעללות), "זמר של שיר" ו"החגים שלנו" (שירים לכל חג+קלטת).
new books 