שם של התחלה

ספר חדש

שם של התחלה

מאת אופיר עוז

פרדס הוצאה לאור

***

(215 עמודים,  מחיר: 70 ₪)

 

"ביום השלישי למלחמה נחת בבאר- שבע הטיל הראשון. אנשים הצטיידו במרחבים מוגנים, במבזקי השעה, בדריכות חדשה. רק אני הרגשתי זרה לכל ההתרחשות הזאת. ידעתי שאין שום סיכוי שייפול עלי טיל; שזה בערך כמו הסיכוי לזכות בלוטו, אבל כמו כל המכורים, לא הפסקתי לקוות."

"שם של התחלה" הוא רומן בסיפורים. שלושה עשר סיפורים קצרים, לכאורה נפרדים זה מזה, עוקבים אחר דמותה האמיצה והפגיעה של סילביה לאורך שלושה עשורים, חמש מדינות ושתי אהבות שכובשות אותה בזו אחר זו.

"שם של התחלה" היא יצירה רגישה, מכאיבה ומנחמת, ולפרקים הופכת קרביים. הסיפור הפותח את הרומן זכה בתחרות הסיפור הקצר של עכבר העיר וסטימצקי, ופורסם בגיליון הראשון של כתב העת "גרילה תרבות".

"קובץ הסיפורים   "שם של התחלה  " הולך ומתלכד לרומן פיקרסקי המשליך דמויותיו למבוכים ללא מוצא שמתוכם הן מצליחות להימלט, על אף הכל, באומץ מעורר השתאות."

ד"ר סיגל נאור פרלמן, מבקרת ספרות

 

"הספר כתוב בשפה קצבית, פשוטה ונוקבת. סילביה מקסימה, נוגעת ללב, דמות בלתי שגרתית, מיוחדת במינה."

מיכל חרותי, עורכת ספרות מקור ("מודן")

 

אופיר כותב את הבלוג "לשבור את המגירה" בו הוא מסייע לכותבים להוציא יצירתם לאור, משלב הכתיבה, העריכה, ועד המשלוח להוצאת הספרים, החתימה על החוזה והשיווק. הבלוג מהווה מקום מפגש שוקק של יוצרים וכותבים (יותר מ-11,000 גולשים שונים ביקרו בו במהלך השנתיים האחרונות.), וזוכה למאות תגובות אוהדות ומכתבי תודה. במהלך השנה ניהל אופיר תכתובת מול שרת התרבות והספורט, לימור לבנת, וקידם הצעה להבטחת תמלוגים מינימליים לסופר עבור מכירת עותק מספרו – החוליה החסרה בחוק הסופרים המתגבש.

אופיר מפרסם מאמרים וסיפורים קצרים בכתב העת "גרילה תרבות" ובאתרים "כלכליסט", חורים ברשת, ויקום תרבות.

ספרו הראשון "אני הורגת אותך" זכה להתעניינות גבוהה והיה לרב המכר הגדול ביותר של חברת "סלפר" ששיווקה בשנת 2010 ספרים בסלולרי.

בשנת 1983 בהיותו בן 6, כתב את הספר הראשון שלו באותיות דפוס על מחברת 40 דף, אבל זה כבר סיפור אחר…

 

אני חתול

"רצף של אנקדוטות והגיגים שלכאורה אין ביניהם חוט מקשר, מסופרים על ידי חתול חסר שם, שמעולם לא לכד עכבר, ואין בו שום תועלת למעט התבוננות בפעולותיהם המשונות של בני אנוש…"

                                                          (The New Yorker)

 

מאת: נטסומה סוסקי

מגדולי הסופרים היפניים

תרגום מאנגלית: ליאורה כרמלי

הוצאת אסטרולוג

* * * * * *

(540 עמודים, 118 ש"ח)

"אני חתול. עדיין אין לי שם. אין לי מושג היכן נולדתי. אני זוכר רק שהפעם הראשונה שייללתי היתה במקום לח וחשוך, כשראיתי לראשונה יצור אנושי"      ("אני חתול")

 

"אני חתול", ששהה במשך כמאה שנה בצמרת רבי המכר ביפן, הוא הסיפור שלנו, היצורים המכונים בני אדם, כפי שאנו נראים ללא מסכה וללא איפור… בעיניו של חתול בית שאפילו שם לא ניתן לו.

בבית יפני אופייני, בתקופה עתירת הזעזועים שבה יפן  המסורתית נלחמת לשמור על מסורתה, ויפן המודרנית מנסה לפרוץ למאה העשרים, חי לו חתול שעיניו רואות כל פרט ואוזניו שומעות כל רחש, כולל רחש מחשבותיו של אדונו. סביבו חגים כתפאורות בני האדם המלומדים, שרגליהם נטועות במסורת היפנית וראשם שואף, אל תרבות המערב הנשגבה בעיניהם.

"אני חתול" החל כסיפור שהתפרסם ברבעון יפני, זכה לאהדת הקוראים והמשיך בסיפורים נוספים שפורסמו בעיתונות היפנית. בעקבות הצלחתם, פרסם נטסומה את "אני חתול" בשלושה חלקים שמאוחר יותר הודפסו שלושתם בכרך אחד, המוגש כאן במלואו.

"הספר הטוב ביותר שנכתב במאה העשרים ביפן על ידי גאון ספרותי הולך על ארבע…" (הרבעון היפני לספרות)

 

על הספר

"אני חתול", ספרו הידוע, המצליח, עב הכרס והמרתק של נטסומה סוסקי הוא גם יצירתו הראשונה שראתה אור כספר. הרומן הסטירי הודפס במלואו רק בשנת 1905, לאחר שסיפורים מתוכו פורסמו בפרסומים ספרותיים. שנינותו של הסופר באה לידי ביטוי כבר בשם הספר ביפנית. נטסומה השתמש בביטוי יפני בשפה גבוהה, אצילית, והניגוד בין הביטוי הנמלץ ובין דמות החתול שהופיעה על עטיפת הספר מיתג את היצירה מיד כסטירה.

רבים הופתעו כשהרומן רחב היריעה זכה לאהדת ההמונים. יפן של אותם ימים לא נשאה עיניה אל ספרות המערב, ונטסומה הביא אליהם תבשיל ספרותי שיש בו מניחוח המערב ביחד עם מטעמי יפן. בעקבות הצלחת "אני חתול" ביפן, תורגמו יצירות ספרות אירופאיות רבות ליפנית וסופרים יפנים החלו לכתוב גם באנגלית, צרפתית וגרמנית.

תחילתו של "אני חתול" בסיפור קצר. אלא שטאקאהאמה קיושי, ידידו של נטסומה ועורך הירחון "הוטוטוגיישו", שכנעו להמשיך ברצף הסיפורים שבמרכזם חתול חסר שם. לבסוף פורסם "אני חתול" בעשר חוברות שצורפו לכתב העת הוטוטוגיישו. לאחר מכן הודפסה היצירה בשלושה כרכים ולבסוף, בשנת 1911, ערך נטסומה סוסקי את ספריו מחדש, ובעקבות כך הודפסו שלושה כרכים שהכילו את היצירה כולה.

בשנת 1975 הפכה היצירה לתסריט מרתק ממנו הופק סרט, שזכה להצלחה מרובה.

ככל הנראה, כתב נטסומה סוסקי תחילה מספר פרקים מ"אני חתול" באנגלית, ותרגם בעצמו פרקים אלו ליפנית. בעזבונו נמצאו גם מספר פרקים שנכתבו ביפנית ותורגמו לאנגלית. מתרגמיו לאנגלית עשו שימוש בעזבונו בתרגמם את היצירה לאנגלית. התרגום הנפוץ ביותר הוא של איקו איטו וג. וילסון (1979). התרגום לעברית נעשה על ידי ליאורה כרמלי מהתרגום האנגלי, בעוד העריכה וההתאמה למקור היפני נעשתה על ידי ד"ר פוסאנוסוקה שייקי, בשנת 2000, כאשר שהה בירושלים ולמד בחוג לתנ"ך באוניברסיטה העברית, בשליחות הכנסייה הנוצרית בה הוא חבר.  

 

על המחבר

נטסומה סוסקי, מגדולי הספרות היפנית, פרופסור לספרות אנגלית בטוקיו, נחשב לסופר הפרוזה הבולט ביותר במאה העשרים ביפן. ספריו תורגמו לעשרות שפות.

לא פעם מכונה נטסומה סוסקי "הסופר היפני המייצג של הספרות היפנית בשיאה". ישנם המכנים אותו "הסופר בעל עיני החתול רואות הכול," וישנם הטוענים כי הוא הסופר שהביא את מיטבה של הספרות האירופאית אל חוגי המשכילים של יפן, וקבע את דמותה של יפן בעיני הקוראים במערב..

לא כך הייתה התמונה בראשית שנת 1867, תקופה בה פריחת הדובדבן ביפן מבשרת על התחלות חדשות.

נטסומה קינוסקו (שם הלידה של נטסומה סוסקי) נולד בחודש פברואר שנת 1867 בעיר הקטנה באבאשׂיטה ונפטר בסוף שנת 1916 בעיר הבירה טוקיו. חייו חופפים לזמנו של עידן מייג'י, העידן בו יפן עברה מחברה פיאודלית לחברה מודרנית, ויסודות המסורת ארוכת השנים היפנית התערערו. כתיבתו משקפת באופן מושלם את אותה תקופה.

נטסומה נולד כילד "לא מתוכנן" לאמו שהייתה בת ארבעים בלידתו ולאביו שעבר את שנת החמישים לחייו. הוא היה הבן השישי, ולידתו העיקה על המשפחה — אף שלא הייתה ענייה — הן מבחינה כלכלית והן מבחינה מוסרית, כיוון שהמסורת היפנית ראתה בלידת תינוק בגיל מבוגר, במשפחה ברוכת ילדים, מעשה חסר אחריות.

בגיל שנה — בשנה בה החלה תקופת מייג'י — אומץ נטסומה על ידי זוג חסר ילדים, וגדל בביתם עד גיל תשע. אלא שאז התגרשו בני הזוג המאמץ  ונטסומה חזר לבית הוריו, לשמחתה של אִמו ולזעפו של אביו. חייו וחיי בני משפחתו היו חסרי ביטחון, קשים. תחושה זו התעצמה כשאִמו מתה בהיותו בן 14.

האם היה זה מותה של האם שדחף את נטסומה אל עולמה של הספרות? אחד מאחיו העיד כי לאחר מותה של האם החל נטסומה לדבר על כך שברצונו להיות סופר "מקצועי". בבית הספר שבעיר טוקיו אכן למד ספרות סינית, שנחשבה באותה תקופה כיסוד וכבסיס לכתיבה ספרותית יפנית. אלא שמשפחתו החליטה כי עליו להיות דווקא מהנדס–ארכיטקט.

בשנת 1884 החל בלימודי ההנדסה באוניברסיטת טוקיו, אך עדיין לא זנח את חלום הכתיבה. כיוון שחוייב ללמוד במסגרת שיעוריו את השפה האנגלית, השקיע בכך מאמץ וזמן, קרא ספרות אנגלית וחלם לכתוב בצורה מקצועית. אם לא יכתוב בסינית או ביפנית אולי יוכל לכתוב באנגלית…

ידיד טוב משך את נטסומה לכתיבת שירי האייקו והחזיר אותו אל תחום הכתיבה היפנית. נטסומה פרסם את שיריו תחת השם סוסקי, שמשמעו ביפנית "העקשן". בשנת 1890 עזב את לימודי ההנדסה והקדיש את כל זמנו במטרה ללמוד ספרות אנגלית.

משנת 1893 החל לעבוד כמורה לאנגלית בבתי ספר ובאוניברסיטאות. במקביל המשיך לפרסם את שירי ההאייקו והחל לכתוב פרוזה, שלא התגבשה לידי פרסום, ביפנית ובאנגלית. בשנת 1896  נשא לאישה את נאקנה קיוקו.

בשנת 1900 חל המפנה הגדול בחייו. הוא נבחר על ידי הממשלה היפנית לנסוע לאנגליה כ"מלומד היפני הראשון במעלה בתחום הספרות האנגלית". הוא נסע לאנגליה, ללא אשתו, אולם המענק שקיבל היה זעום והוא לא היה יכול להרשות לעצמו לימודים באוניברסיטה יוקרתית. בקושי יכול היה לכלכל את עצמו בלונדון, כשהוא לומד שם בקולג' האוניברסיטאי  וחי בחדרים טחובים ובדלות איומה.

הספרים מילאו את חייו תוכן באותן שנים והוא קרא ולמד, קרא ולמד. הוא עצמו העיד במאמר שפרסם כי בתקופה זו בחייו "חי בלונדון ככלב מוכה בתוך להקת זאבים, כאביון מטולא בגדים בלב חבורת ג'נטלמנים הדורי לבוש".

תקופה קשה זו נטבעה עמוק עמוק באישיותו. למרות קשייו למד והשתלם בספרות האנגלית והאירופאית. כשחזר לטוקיו זכה להכרה, מונה כממלא מקומו של פרופסור לאפאסדִיו הארֶן, מי שליקט ותיעד את אגדות ומִשלי יפן לדורותיה, כפרופסור לספרות אנגלית, וכפרופסור לביקורת ספרות באוניברסיטה הקיסרית בטוקיו, במחלקה לספרות אנגלית.

כעת היה עליו רק לפרוץ את דרכו אל עולם הספרות.

בשנת 1903 החל נטסומה סוסקי לפרסם שירים וסיפורים בעיתונים ובירחונים לספרות הנחשבים ביותר ביפן. תחילה פרסם שירי האייקו וסיפורים קצרים. אולם רק בשנת 1905 לאחר פרסום "אני חתול", פרץ כמטאור זוהר לשמי הספרות היפנית. מאותו רגע, עד למותו בשנת 1916, לא פסק מלכתוב ולפרסם.

הוא המשיך בכתיבת שירים, ליקט וערך קבצים של אגדות יפניות מסורתיות וערך מחקרים משווים בין עולם המיתולוגיה היפני לבין המיתולוגיות המערביות. אחד מספריו עוסק ב"אגדת המלך ארתור" בנוסחה היפני.

בשנת 1984 הוכרז רשמית כסופר היפני החשוב ביותר ביפן המודרנית… כאשר דיוקנו נבחר לאתר שטר כסף של 1000 ין!

בגוף הדברים

קובץ סיפורים

מאת: ענבר אשכנזי

הוצאת גוונים

*****

עטיפה ועיצוב עטיפה: ענבר אשכנזי

191 עמ', 75 ש"ח

בגוף הדברים מקבץ בתוכו סיפורי יתמות מוחשיים עד כאב, סיפורים קצביים, בוטים הטומנים בתוכם אלימות. המחברת אינה חסה על הקורא. ללא סלחנות או חמלה, מציגה דינמיקה אלימה של גוף ונפש,  תוך חשיפה בוטה של הפרטים הקטנים והמוצנעים ביותר בנפשם ובגופם של גיבוריה, שכמו מסתובבים במבושים גלויים, מדברים את מצב הנפש מבעד לגוף.

הספר מציג בחושניות מוקצנת את המהלך הקצר שבין גירוי לפעולה ואת האמת הבלתי מתפשרת שבאמצע. בגוף הדברים מתאר עולם מוזר, חונק, אלים ומעיק, בצבעים חזקים ורישומים פלסטיים עזים ומעוררי השראה. כל זה, בכתיבה נקייה, ריאליסטית, קולחת, עשירה ואפילו פיוטית.

בגוף הדברים הוא ספר שבו הגוף מדבר: כשמטילים בו מום או כשמביטים בו בתום; כשחומדים את הבשר וחודרים אל נקבוביותו , כשנזכרים בילדותו עסיסת החיים, או מדחיקים את זיקנתו הנפולה והמקומטת – הגוף נוכח והוא מרכז ההתרחשות. ללא העמדת פנים , ללא התחסדות ובלי טיפה של בושה מוצג ההלך הנפשי של הגוף כפי שהוא: בודד, נפלא , משוכלל ומלא קסם. בגוף הדברים בוחן את האורגניזם האנושי תחת מצבים קיצוניים מחד, ובנאליים מאידך, והתוצאה – מכת אגרוף בלי כפפה.

בגוף הדברים הוא ספרה הראשון של ענבר אשכנזי. הקובץ מכיל עשרה סיפורים קצרים וסיפור גרפי אחד, "קורות נדודי שנתי", שפורסם באתר של הגלריה לאמנות ברוקלין, ניו יורק במסגרת הפרוייקט The scatchbook project 2011 .

הסיפורים בעלי ממשק ביוגרפי. בכל סיפור יש נגיעה לחייה של הסופרת. להלן מספר מילים על כל סיפור:

1. 1.     תהילת נצח והאמת בסלון

וידויה של אלמנת צה"ל בפני אהובה המת. על הנחמה שבמותו על התהילה שזכה לה ועל המשפחה החד הורית המאושרת שהותיר אחריו. על העמדת הפנים הממלכתית שעליה לנקוט ועל האמת המתוקה שממתינה לה בבית.

1. 2.     אגם ויער

חיפוש נואש של נער בן 13 ואביו דל האמצעים אחרי אמו שחזרה לארץ הולדתה גרמניה בעקבות התמוטטות רגשית ואושפזה במחלקה סגורה. רגעים של התבגרות כואבת ופרידה איומה. חווית מסע שמתחילה בתקווה והתרגשות ומסתיימת באשפוז קודח.

1. 3.     ליצ'י

מכתב לליאת בו מתארת הכותבת את התשוקה הגדולה שלה כלפי יואל – תוך וידוי על התעללות מינית קשה -מעשה סדום אכזרי ואיום שעברה שמונה עשרה שנה קודם. וידוי שהיה לה קל יותר לספר לנשוא תשוקתה מאשר לחברתה הטובה ביותר.

1. 4.     שן ארבעים וחמש

לבנה זלץ מגיעה לטיפול שורש בשן ארבעים וחמש. עבור לבנה השמורה והמרוחקת , האסטניסטית והמאופקת מדובר באירוע מכונן שמציף ומגלה הרבה יותר ממה שהתכוונה לגלות .

1. 5.     קורות נדודי שנתי

סיפור גרפי ארוך שהופיע גם בגלריית הספרייה לאומנות ברולקין ניו יורק בשנת 2011. נדודי השינה של איש אוהב שרצח את אהובת ליבו היחידה. על הכאב הבלתי נסבל של חווית אהבה לא הדדית.

1. 6.     עמדת מוצא לקפיצת צפרדע

המגע המיני הראשוני כפי שחווה אותו ילדה בודדה מאוד וקצת גבולית. חוויה מוזרה, סוריאליסטית ומעצבת. הפעם הראשונה בה נחווה מין ככוח נשי שניתן בהיחבא.

1. 7.     הכי קרוב לאהבה

גבר מאוהב עוזב למספר שעות את דירת אהובתו ושב לדירתו שלו. שם הוא פוגש את בדידותו הקודמת המנחמת ואת הפרטיות החומלת המכילה והטובה. סיפור מלנכולי של מי שתוך ההתאהבות כבר רואה את הבאות. סיפור עדין וחמוץ.

1. 8.     ערב קיץ

דגימה של חייה של אם קרייריסטית בתפר שבין העבודה וההורות . הרגעים העדינים והקריטיים של המשפחה הצעירה הזו. ההתשה, הקנאה, הדרישה, התביעה, והתסכול הגדול לענות ולרצות את כולם.

1. 9.     מות העדות האוהדת

כך בדיוק גוססת האהבה. שלהי חיי הנישואים של זוג שהתחבר באהבה ותשוקה גדולה ונרקב בניכור ודחייה. זהו תקציר חייה של המונוגמיה המודרנית.

1. 10.                        עלם וצילו

סיפור התבגרותו של נער בו הוא פוגש לשיחה חומלת ומבינה בייצר שבו. ההתנסויות הראשונות של מין, בדיקת גבולות והתעסקות עם מוות.

1. 11.                        לפי מידת הצער

איך בוחנים את טיבם של אנשים ? לפי מידת הצער והגעגוע שהם מותירים. אחר צהריים גורלי אחד נחשפת אישיותה הגבולית והאלימה של אהובתו של גיבור הסיפור. בדיוק באותו אחר צהריים הוא מגלה לראשונה עד כמה היא בודדה במשפחתה.

 

ענבר אשכנזי, ילידת תל אביב 1970, אדריכלית נוף בעלת תואר בוגר בביולוגיה מטעם אוני' ת"א ותואר מוסמך לאדריכלות נוף מטעם הטכניון בחיפה. עבדה במספר משרדי אדריכלות נוף פרטיים. מ-2005 עובדת מדינה במשרד החקלאות ופיתוח הכפר בתפקיד רכזת בכירה לפרוייקטים הנדסיים.

בין הפרוייקטים הרבים שהיתה שותפה להם: טיילת שפך הירקון ופארק ע"ש דאהן – פארק מרכזי לקמפוס החדש של אוני' בר-אילן.

התגוררה עם משפחתה 12 שנים בראשון לציון (גיל 5-17), חזרה להתגורר בתל אביב ולאחר מכן עברה לחיפה לחמש שנים (גיל 23-28). מגיל 30 מתגוררת בנס ציונה.

מציירת ומפסלת, נשואה +2 .

לאור הירח

חדש בהוצאת פרדס

 

לאור הירח

קובץ סיפורים

מאת: תמר פריד

עורך: חיים פסח

 

*****

 

190 עמ', 88 ש"ח

 

כמו אמן, המצרף חפצים יומיומיים או ממוחזרים וחסרי ערך ליצירת אמנות, לוקחת תמר פריד דמויות ואירועים אפרוריים המוכרים לנו כל כך מהיומיום האורבני, ומציגה אותן באור סוריאליסטי–קומי, פרי נקודת המבט של גיבוריה. המפגשים המקריים בין דמויותיה יוצרים מציאות חדשה, בה כל נסיעה במונית הופכת למסע התגלות, נהג מאצ’ו הופך לקורבן תמים, צפייה שגרתית בתוכנית טלוויזיה לרומן אהבה וליל אהבה למעשה נקמה… שום דבר לא נותר כפי שנראה בתחילה, מעבר למראית עין, מעבר למראה הדמות – תמיד מתגלה היפוכה הגמור, הנסתר מן העין. המפוכח נחשף ברגע לא שפוי ומי שנחשב לא שפוי מתגלה בשפיותו המפוכחת. כולנו שבויים במערכת מתעתעת של קונבנציות  חברתיות שהסופרת ממוטטת ללא כאב, בהומור סלחני וברחמים רבים.

לאור הירח הוא קובץ הסיפורים הראשון פרי עטה של תמר פריד והוא מכיל 34 סיפורים.

תמר פריד, עיתונאית ועורכת. בוגרת לימודי היסטוריה של המזרח התיכון וספרות צרפתית, ובעלת תעודה בעיתונאות מאוניברסיטת תל-אביב ובעלת תואר שני בספרות עברית מאוניברסיטת בן-גוריון. עבדה במשך 11 שנים כתחקירנית, מפיקה ועורכת בטלוויזיה החינוכית בתוכניות כמו "ערב חדש" (מפיקה); "בקריאה ראשונה" (מפיקה); עורכת ומפיקה של התכנית "יש מצב" עם ג'קי לוי'; התכנית "חוצה ישראל". כמו כן, ערכה מספר תכניות בערוץ הופ! קטנטנים.

כתבה וכותבת בעיתונות המיועדת לשוק המקצועי: "מזון", "מבנים" ו"תעשיות". בשש השנים האחרונות עורכת את מגזין "יופי!"  (מגזין מקצועי לתעשיית היופי של טלר תקשורת).

גדלה בגבעתיים. בנעוריה שהתה באוקספורד, אנגליה, וכן התגוררה מספר חודשים בניו-יורק. אחרי הצבא (בו שרתה כמאבחנת ומראיינת פסיכוטכנית), חיה בפריז במשך חצי שנה ושם התחילה לכתוב. היא כתבה תיאורים של מפגשים עם אנשים שונים וקטעי שיחות להן צותתה בבתי קפה.

תרגמה את הספר :"Another Chance for Love" של הפסיכולוג Sol Gordon (הוצ' סירקיס, 2006), וסיפורה "מון שרי" התפרסם בגיליון אוגוסט 2011 של כתב העת "מאזניים".

זיכרון הילדות הכי מוקדם שלה קשור בבית החולים אברבנאל. בזמן שמשפחות אחרות היו נוסעות בשבת בבוקר לים, הייתה משפחתה נוסעת לביה"ח הפסיכיאטרי אברבנאל שם עבדו בעבר הוריה: אביה הפסיכיאטר הנודע פרופ' יהודה  פריד ז"ל ואמה, אביבה, ממקימות החוג לריפוי בעיסוק באוניברסיטת ת"א שם גם לימדה 35 שנה. בחופש הגדול הייתה תמר מגיעה לבית החולים הפסיכיאטרי שניהל אביה ברמת ח"ן, מבלה עם החולים, משחקת פינג-פונג ומציירת איתם.

השהות שם לימדה אותה שהאמת נמצאת לפעמים דווקא במקומות שלכאורה חפים מכל היגיון. החיים לימדו אותה, שאם פוקחים היטב את האוזניים, העיניים והלב – לפעמים שומעים, רואים או מרגישים את מה שהדמיון מציע לנו.

התרשמותי: הספר "אור ירח", על סיפוריו הקצרים, הוכיח לי פעם נוספת, שלא רק כשרון כתיבה הוא הגורם היחיד שיכול להוליד ספר טוב, אלא גם התנסות חווייתית יכולה להשאיר חותם ולבוא לידי ביטוי בפרוזה, שירה או הבעה אמנותית אחרת.

והנה סיפור אחד להתרשמות: אהובי יבנה לי בית (עמ' 55)

 "אהובי יבנה לי בית, אהובי יבנה לי בית…" היא שרה והקול שלה ממלא את חלל החדר. היה לה קול חם, מלא, עוטף ושמעתי אותו בבטן לפני ששמעתי אותו באוזניים. הסתובבתי להביט במי ששרה.

לפני שראיתי מי שרה ראיתי אור, אור קורן מלבוש ורוד-בהיר, מעור צח, שמבליח מבין העננים. לא ידעתי ממה אני מתהפנטת – מהמראה המלאכי או מהקול שהרעיד לי את הגוף מבפנים. היא שרה בעוצמה, מתנועעת בגמישות בחדר, מרחפת כמעט, אוחזת בחוזקה בספל פלסטיק תכול ומוזגת לתוכו תמצית חזקה של תה מתוך קומקום נירוסטה שעמד על מיחם גדול. היש שפתה מים רותחים מהמיחם, לפתה את הכפית עד שאצבעותיה הלבינו ובחשה ביסודיות שתי כפיות גדושות של סוכר בספל.  היא ריחפה ריחוף מדויק לעבר השולחן והניחה עליו את הספל: "אהובי יבנה לי בית, אהובי יבנה לי בית…" חזרה לשיר, אוחזת בחוזקה ספל תכול נוסף ומוזגת לתוכו תמצית חזקה של תה מקומקום הנירוסטה שעמד על המיחם הגדול. הוסיפה מים רותחים מהמיחם ושוב לפתה כפית עד שאצבעותיה הלבינו,  בחשה ביסודיות שתי כפיות גדושות של סוכר וריחפה בחדר, עדיין שרה, בפיג'מה הוורודה שלה התלויה עליה ברישול חינני והניחה את הספל השני בדיוק מול הספל הראשון.

"ראית אותה?" ספק שאל ספק אמר, מתיק את מבטי ממנה ונאנחכשהתיישב למולי עם שתי כוסות קפה שחור, לו ולי, מסמן קלות בראשו לעברה. "כמה יפה, ככה משוגעת," אמר.

נשמתי עמוק. "תגיד," אמרתי, "מה יש לה?"

"מה יש לה?" חזר בטון יבש, "מה כבר יכול להיות לה? פעם בשנתיים שלוש מאשפזים אותה לחודש חודשיים לאיזון. ככה כבר חמש-עשרה שנה."

שוב הבטתי בה צועדת בקלילות אל השיש, מתחילה את השיר בפעם השלישית: "אהובי יבנה לי בית, אהובי יבנה לי בית…" הנהנתי. "היא מחכה למישהו," אמרתי.

"מחכה. בטח שמחכה," ענה וצחק את צחוקו הדק והקר. "ככה כל יום. מכינה לשתות. מכינה עוגה. חושבת שהאהוב שלה יבוא. חכי, תכף תתחיל לרקוד." הבטתי בה לוקחת צלחת, מניחה עליה מפית נייר, היא הוציאה מן הארון מלבן ארוז בשקית ניילון, פתחה את האריזה שבתוכה תבנית מאורכת של עוגה קנויה בעטיפה צבעונית, נזהרת שלא לקרוע אותה, פרסה פרוסה לא עבה של עוגת שוקולד שכבר פרסו ממנה כמה פרוסות, הניחה אותה לאט על המפית ויישרה אותה מיד בקפידה מתחת לעוגה. פרסה פרוסה נוספת והניחה גם אותה בזהירות, כאילו שהיא מכסה תינוק, מעל לפרוסה הראשונה. הביטה במעשה ידיה וחיוך גדול התפשט על פניה. קול שירתה התגבר והיא החלה לרקוד. הניפה זרועות ארוכות לצדדים וחגה במעגלים. תנועת גופה הייתה רכה ועדינה, כמו מטפחת משי שמתייבשת על חבל כביסה ברוח קלילה והזרועות שלה נראו ארוכות-ארוכות, עם לק ורדרד ועדין בסוף כפות ידיים רכות ומטופחות. היא חגה אל השיש, אוספת את הצלחת כלוליין מיומן ומסובבת אותה במעגלים תוך כדי הריקוד, הגישה את הצלחת אל השולחן והניחה אותה בדיוק בין שני הספלים.

המבקרים שהגיעו לבקר חולים אחרים, ישבו גם הם בחדר והביטו בה משתאים. הפציינטים הגיבו אחרת. אחד הביט בה בחיוך. אחר, שישב בפיג'מה תכולה פרומת כפתורים וראשו שמוט על חזהו ומבטו בוהה ריק לפנים – הרים את ראשו למראה האשה המחוללת והחל מוחא כפיים. פציינטית נוספת, כבדת משקל, קמה צוהלת לרקוד מאצל השולחן בעוד אמה מנסה, ללא הצלחה, להושיב אותה בחזרה, במבט חסר אונים.

לפתע נשמעו צרחות מאחד החדרים: "עוף לי מהעיניים, אני יודע מי אתה! עליי אתה לא תצליח לעבוד. אני מכיר אתכם. שב"כניק עלוב שכמוך! קפאתי במקומי והוא, שישב מולי, זינק ואמר, "אני חייב.  זה יוסי. שוב התקפה," ורץ לכיוון החדר כשהחלוק הבן שלו מתנופף מאחוריו כגלימה.

זה היה החלק הכי קשה בביקורים שלי בתקופה שהוא עשה שם את הסטאז'. הצרחות.

המשכתי לשבת, והבחנתי שגם המבקרים האחרים מודאגים כמוני. הפציינטים לעומתנו, לא נראו מודאגים כלל וכלל והמשיכו בשלהם. זו שרה, זה מחייך, זה מוחא כפיים וזו רוקדת.

לפתע נכנס לחדר המבקרים גבר גבוה ומרשים כבן שבעים, במכנסי ג'ינס וחולצת כפתורים מגוהצת. ניחוח אפטרשייב עדין נודף ממנו ושיערו הקצוץ היה כמעט לבן כולו. רק בצדעיים עוד היה קצת אפור. הוא עמד שם כדי רגע – מבטו מרוכז בה, בשרה ורוקדת – ועיניו אורו.

היא הבחינה בו ועצרה. אז רצה אליו, כמו ילדה קטנה, זרועותיה פרושות לצדדים, מוכנות לחיבוק.

אחרי שהתחבקו הם פסעו יד ביד אל השולחן וישבו זה מול זו, שותים את התה, נוגסים מן העוגה.

הצעקות בחדר השני כבר שככו והוא חזר והתיישב מולי.

"זהו. נתתי לו זריקה. הוא כבר יישן כמו שצריך. עד מחר. עד ההתקף הבא."

"תראה," אמרתי לו מחייכת, ומסמנת בראשי אליהם, "הוא בא."

הוא הביט אל שולחנם, "מי בא?"

"האהוב שלה. האהוב שלה בא."

הוא נתן בי מבט מוזר ואמר, "על מה את מדברת? אין שם אף אחד. הזקנה הזאת יושבת לבדה."

לאור הירח

 

 

 

חדש בהוצאת פרדס

 

לאור הירח

קובץ סיפורים

מאת: תמר פריד

עורך: חיים פסח

 

*****

 

190 עמ', 88 ש"ח

 

כמו אמן, המצרף חפצים יומיומיים או ממוחזרים וחסרי ערך ליצירת אמנות, לוקחת תמר פריד דמויות ואירועים אפרוריים המוכרים לנו כל כך מהיומיום האורבני, ומציגה אותן באור סוריאליסטי–קומי, פרי נקודת המבט של גיבוריה. המפגשים המקריים בין דמויותיה יוצרים מציאות חדשה, בה כל נסיעה במונית הופכת למסע התגלות, נהג מאצ’ו הופך לקורבן תמים, צפייה שגרתית בתוכנית טלוויזיה לרומן אהבה וליל אהבה למעשה נקמה… שום דבר לא נותר כפי שנראה בתחילה, מעבר למראית עין, מעבר למראה הדמות – תמיד מתגלה היפוכה הגמור, הנסתר מן העין. המפוכח נחשף ברגע לא שפוי ומי שנחשב לא שפוי מתגלה בשפיותו המפוכחת. כולנו שבויים במערכת מתעתעת של קונבנציות  חברתיות שהסופרת ממוטטת ללא כאב, בהומור סלחני וברחמים רבים.

לאור הירח הוא קובץ הסיפורים הראשון פרי עטה של תמר פריד והוא מכיל 34 סיפורים.

תמר פריד, עיתונאית ועורכת. בוגרת לימודי היסטוריה של המזרח התיכון וספרות צרפתית, ובעלת תעודה בעיתונאות מאוניברסיטת תל-אביב ובעלת תואר שני בספרות עברית מאוניברסיטת בן-גוריון. עבדה במשך 11 שנים כתחקירנית, מפיקה ועורכת בטלוויזיה החינוכית בתוכניות כמו "ערב חדש" (מפיקה); "בקריאה ראשונה" (מפיקה); עורכת ומפיקה של התכנית "יש מצב" עם ג'קי לוי'; התכנית "חוצה ישראל". כמו כן, ערכה מספר תכניות בערוץ הופ! קטנטנים.

כתבה וכותבת בעיתונות המיועדת לשוק המקצועי: "מזון", "מבנים" ו"תעשיות". בשש השנים האחרונות עורכת את מגזין "יופי!"  (מגזין מקצועי לתעשיית היופי של טלר תקשורת).

גדלה בגבעתיים. בנעוריה שהתה באוקספורד, אנגליה, וכן התגוררה מספר חודשים בניו-יורק. אחרי הצבא (בו שרתה כמאבחנת ומראיינת פסיכוטכנית), חיה בפריז במשך חצי שנה ושם התחילה לכתוב. היא כתבה תיאורים של מפגשים עם אנשים שונים וקטעי שיחות להן צותתה בבתי קפה.

תרגמה את הספר :"Another Chance for Love" של הפסיכולוג Sol Gordon (הוצ' סירקיס, 2006), וסיפורה "מון שרי" התפרסם בגיליון אוגוסט 2011 של כתב העת "מאזניים".

זיכרון הילדות הכי מוקדם שלה קשור בבית החולים אברבנאל. בזמן שמשפחות אחרות היו נוסעות בשבת בבוקר לים, הייתה משפחתה נוסעת לביה"ח הפסיכיאטרי אברבנאל שם עבדו בעבר הוריה: אביה הפסיכיאטר הנודע פרופ' יהודה  פריד ז"ל ואמה, אביבה, ממקימות החוג לריפוי בעיסוק באוני' ת"א שם גם לימדה 35 שנה. בחופש הגדול הייתה תמר מגיעה לבית חולים פסיכיאטרי שניהל אביה ברמת ח"ן, מבלה עם החולים, משחקת פינג-פונג ומציירת איתם.

השהות שם לימדה אותה שהאמת נמצאת לפעמים דווקא במקומות שלכאורה חפים מכל היגיון. החיים לימדו אותה, שאם פוקחים היטב את האוזניים, העיניים והלב – לפעמים שומעים, רואים או מרגישים את מה שהדמיון מציע לנו.

התרשמותי: אני מאד אוהבת סיפורים קצרים, ובספר אור ירח, מצאתי סיפורים עם דמויות כמו "מוכרות" לכולנו. למשל נהג המונית שהופך תחליף לשעת הפסיכולוג, או  הופך לקורבן לכעסים החבויים. חלק מהדמויות אפרוריות, אבל סביב כל דמות נוצר סיפור היוצר מציאות דמיונית או כזו שיכולה אולי להתהוות במציאות הזויה. להבנתי, ניתן למצוא את ההשפעה שיש לכותבת מעברה, מביקוריה בבית חולים פסיכיאטרי (מקום עבודת הוריה), מה שמוסיף נופך מעניין ומרתק לסיפורים, ולא אחת מעלה תמיהה המלווה בחיוך. אהבתי מאד את הספר, מומלץ בחום !!!