קטגוריה: היסטוריה

אסורה בארץ חדשה

ספר חדש

אסורה בארץ חדשה

סיפורה של המהגרת חנה סנש

כתבה: רותי גליק

בהוצאת פרדס

*****

189 עמ' – 69 ₪

 

 

"אסורה בארץ חדשה" מציג לראשונה את חנה סנש – מיתוס גבורה – כמהגרת, אישה בשר ודם, צעירה בורגנית, שאפתנית ודעתנית, על התלבטויותיה, קשייה והאכזבות שנחלה בארץ.

רותי גליק, חוקרת מגדר ומתרגמת ספרות הונגרית, רואה ביציאתה של חנה סנש לשליחות באירופה גם רצון להעניק משמעות חדשה לסיפור הגירה שנקלע למבוי סתום.

אסורה בארץ חדשה חושף את סיפור ההגירה של חנה סנש (1921-1944) בעזרת יומנה המלא ומאות מכתביה שלא פורסמו עד כה בעברית ותורגמו מהונגרית לצורך המחקר וכתיבת ספר זה.  כתביה של חנה סנש קוצרו, שוכתבו וצונזרו במשך עשרות שנים, הם חיזקו את מיתוס הגיבורה  הלאומית, הסמל המובהק של מבצע הצנחנים באירופה במלחמת העולם השנייה.

אסורה בארץ חדשה עוסק בחוויותיה של סנש כמהגרת (מספטמבר 1939 עד ינואר 1944) ובניסיונותיה לעצב מחדש את זהותה הלאומית, המעמדית והמגדרית, ולהפוך מבורגנית הונגרייה לעברייה סוציאליסטית.

סנש שאפה ללמוד מקצוע ולהפוך לחלוצה חקלאית, אך נאלצה לעבוד רוב הזמן במטבח ובמכבסה.

ציטוט: "היום כיבסתי 150 זוגות גרביים, חשבתי שאשתגע" (עמ' 76). הפער בין שאיפותיה לבין מציאות חייה בארץ, הוליד אכזבות ותסכולים, ניכור ומשברים נפשיים. ציטוט: "אני צריכה אנשים שקרובים לי במחשבה וברגש" (עמ' 83). השליחות באירופה קסמה לה גם כיוון שהעניק משמעות חדשה למסע הגירה שנקלע למבוי סתום. הספר מגלה עד כמה הייתה סנש רחוקה מהדימוי של העברייה החדשה, סמל השוויון בין המינים.

רותי גליק היא חוקרת מגדר, מתרגמת ספרות הונגרית, עורכת ועיתונאית. פרסמה בין היתר בהארץ, גלובס וידיעות אחרונות

השארת תגובה

מתויק תחת אהבה, ביוגרפיה, היסטוריה, כללי, ספרות, ספרות מתורגמת, ספרים

בריאה


  • בריאה

    מאת: גור וידאל

    תרגום: הדס וויס

    הוצאת אסטרולוג

    * * * * * *

    667 עמודים, 118 ₪

    בעקבות מותו של גור וידאל, הסופר, המסאי והתסריטאי האמריקאי, מחזירה הוצאת "אסטרולוג" אל המדפים את הספר "בריאה" שנחשב בעיני רבים לפאר יצירתו.

    "בריאה", ספרו היחיד של וידאל שתורגם לעברית, יצא בהוצאת "אסטרולוג" ב-1999 . בארה"ב היה וידאל גיבור תרבות נערץ ומצוטט ללא סוף. הוא היה אחד המסאים המבריקים שצמחו בה ונחשב לאחד הסופרים החשובים בדורו. "בריאה" מודפס בארה"ב במהדורה חדשה כל שנה.

    "בריאה", רומן היסטורי הבוחן את הזמן העתיק בו התהוותה התרבות האנושית, הוא ספר שהקורא יתקשה להניחו מידו. מסע מלהיב על פני המאה החמישית לפני הספירה, המשתקף בעיניו של הגיבור, בן לאב פרסי ולאם יווניה. אהבות ומלחמות, נאמנות ובגידה, תככים פוליטיים ודיונים פילוסופיים… כל אלו נחשפים עמוד אחר עמוד ביצירה מרתקת המביאה את ניחוח העבר אל ימינו.

    "בריאה" מתאר תמונה צבעונית של ההיסטוריה האנושית שמרכזה באימפריה הפרסית והיא משתרעת על פני אסיה, אירופה ואפריקה. תמונה שיסודותיה עובדות ושרידים היסטוריים וצבעיה נובעים ממעיינות היצירה של אחד הסופרים האמריקאים הדגולים ביותר.

    "כל עמוד בספר זה מביא שמחה ללב הקורא", מעיד הניו יורק טיימס. זהו ספר שכל הקורא אותו נושא בזיכרונו את רשמיו ואת השפעתו. "גור וידאל הוא אחד מטובי הסופרים בני זמננו," מסכם מבקר הספרות של לוס אנג'לס הארלד אקזמינר את ביקורתו.

    רומן היסטורי מרתק, אמיתי והירואי, המעלה מול עיני הקורא תמונה שלמה, ססגונית ומפורטת, שיש בה יותר משמץ של הומור ואירוניה.

     

    גור וידאל (1925-2012) נודע לעולם בזכות כתביו הבוטים והביקורת הגלויה שלו על התרבות הפופולרית והפוליטיקה האמריקנית אותה ביטא על פני 60 שנות כתיבה. בחצי השני של המאה ה-20, וידאל נחשב כמבקר מרכזי של התרבות האמריקנית, והיה אחד מהסופרים הראשונים שתיארו יחסים הומוסקסואליים מלאים בספריו. כתב עשרות חיבורים, רומנים, מחזות ותסריטים לקולנוע ולטלוויזיה. בין ספריו רבי המכר "לינקולן" (1984), "מיירה ברקינגרידג'" (1968), "באר" (1976), "1867" (1976), "הוליווד" (1989).

    מבין התבטאויותיו בשנים האחרונות, זכור משפטו מ-2008, בו כינה את אמריקה כאומה "נרקבת" ופקפק ביכולתו של הנשיא ברק אובמה להציל אותה.

    וידאל נולד בווסט פוינט, ניו יורק, לאב כוכב כדורגל לשעבר ואיש צבא, ולאם שחקנית. כילד גדל בוושינגטון עם סבו מצד אמו, הסנטור תומס פ' גור. וידאל מעולם לא למד באוניברסיטה, אבל טען כי את החינוך המצוין שלו ואת השכלתו, קיבל מסבו.

    מבין הפרסים בהם זכה בחייו: "פרס הספר הלאומי" (1993) ו"פרס מעגל המבקרים הלאומי

     (1982), בו זכה בין השאר, בזכות מסתו על המהפכה האמריקנית.

    אף על פי שנשבע כי לעולם לא יכתוב ספר זיכרונות אודות קורותיו, כתב ב-1995 את הממואר "קלף" (Palimpsest), שתיאר את ארבעת העשורים בחייו בהם הפך לתסריטאי ומחזאי ידוע.

    פרטים נוספים ניתן למצוא בערך "גור וידאל" בויקיפדיה

    http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%92%D7%95%D7%A8_%D7%95%D7%99%D7%93%D7%90%D7%9C

השארת תגובה

מתויק תחת היסטוריה, כללי, ספרות, ספרות מתורגמת, ספרים

'לא על החרסים לבד יחיה האדם'

'לא על החרסים לבד חי האדם'

הביוגרפיה של רות עמירן

מאת חיה כץ

בהוצאת פרדס

*****

193 עמ', 88 ₪

'לא על החרסים לבד חי האדם' אלא גם על הלחם, מדוד שלך לנצח'.

הקדשה זו כתב בינואר 1953 דוד, בעלה של פרופ' רות עמירן, בפתח ספר שקנה לה במתנה, והיא מבטאת יותר מכל את דרך חייה מאז הייתה בשנת 1939 לבוגרת הראשונה של החוג לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית. בחירתה של רות בארכיאולוגיה לא הייתה מקרית, היא ראתה במדע זה משהו שקושר אותה לארץ, לתרבות, לאנשים שחיו במקום הזה, שאליהם היא הרגישה שייכות, וכל מה שקשור בהם קשור גם אליה.

רות הקדישה את כל חייה למדע, והישגיה הרבים מציבים אותה ברשימה נכבדת של חוקרות שמקומן לא ייפקד מפנתיאון הארכיאולוגיות החשובות של המאה העשרים. מחקריה הרבים משמשים עד היום בסיס איתן להבנתנו את תולדות העבר, ותרומתה רבה למחקר הארכיאולוגי של ארץ ישראל בפרט ושל המזרח הקדום בכלל.

ספר זה מביא את סיפור חייה של רות. עשייתה המגוונת לא הצטמצמה לכיוון מחקר אחד בלבד. במחקריה בתחום הקרמיקה הקדומה, בפעולתה החלוצית לשילוב המדעים בארכיאולוגיה, ובשמונה עשרה עונות החפירה בערד הכנענית. בנוסף, מובא בספר דיון מחודש מכמה מחפירותיה, מתואר המחקר הארכיאולוגי  בימי המנדט, ונדונות סוגיות בקשר שבין ארכיאולוגיה ולאומיות המתייחסות לראשית המחקר הארכיאולוגי הישראלי למן שנת 1948 ואילך. סיפור חייה של רות, אפוא, הוא גם סיפורה של הארכיאולוגיה הארץ-ישראלית למן שנות השלושים של המאה העשרים ואילך.

התרשמותי: אהבתי את המסע בזמן. אמנם, תחום הארכיאולוגיה לא קרוב אלי, אבל ההיסטוריה של ארץ-ישראל קרובה אלי עד מאד, ולכן מצאתי בספר עניין רב.

השארת תגובה

מתויק תחת ארכיאולוגיה, ביוגרפיה, היסטוריה, כללי, ספרות, ספרים

מנהגי קמבודיה

חדש בהוצאת אסטרולוג

 

מנהגי קמבודיה

סודות הממלכה עתיקת היומין

מאת: צ'ו טא-קואן

תרגום: חן אליעז

* * * * * * *

109 עמודים, 98 ₪

שגריר בן 700 שנים מספר מן העבר:

"כאשר המלך עוזב את ארמונו, אנשי הצבא מובילים את התהלוכה, ואז באים הדגלים, הכרזות, המוזיקה. שלוש–מאות או חמש–מאות נערות הארמון, לבושות בעליצות, פרחים בשערותיהן ונרות בידיהן, מרוכזות בטור נפרד. הנרות דולקים גם באור יום. אחריהן מגיעות נערות אחרות, אוחזות כלי זהב וכסף מהארמון ואוסף שלם של תכשיטים בעיצוב מיוחד מאוד… שומרי הראש של הארמון אוחזים מגנים וכידונים. גם אלו ערוכים בנפרד. בעקבותיהם באו מרכבות הרתומות לעזים ולסוסים, כולם מקושטים בזהב, ושרים ונסיכים רכובים על פילים, ולפניהם נושאי שמשיות בצבע שני, רבות מספור. מאחור התקדמו נשות המלכות והפילגשים באפיריונים ובמרכבות, או רכובות על סוסים או פילים… לבסוף הופיע השליט, עומד בזקיפות על פיל ואוחז בידו את החרב הקדושה." (מנהגי קמבודיה).

…בשנת 1431 הכול נגמר. פולשים מתאילנד השכנה כבשו ובזזו את הבירה העצמאית האחרונה, אנגקור. תושבי קמבודיה עזבו את הערים ומצאו מקלט בכפרים קטנים, חומות העפר והחול נשחקו והתמוטטו, ובנייני העץ נרקבו והתפוררו. כמוהם גם מסמכי הארכיבים שהיו כתובים על כפות דקלים ורצועות מקליפות עצים. עצים ומטפסים כיסו את האבנים הגדולות במעטה בלתי חדיר, והשדות הפוריים הפכו עקב הגשמים הרבים וסתימת תעלות הניקוז, לביצות ממאירות. כל שנותר מבירת הממלכה האדירה היו תלי תלים של אבנים מתחת לירוק–עד, זיכרונות עמומים חקוקים באבן… וכארבעים פרקים כתובים מתוך דיווח של שגריר–חוקר סיני שביקר במקום לפני כשבע מאות שנים. אלו מובאים בספר "מנהגי קמבודיה", אותו כתב צ'ו טא–קואן.

הספר מתאר בין היתר את: בתי המגורים * לבוש * שלוש הקבוצות הדתיות * הילדים * לידה * בתולים בקמבודיה * עבדים * שפה * תושבים קדמונים * כתיבה בקמבודיה * השנה החדשה ועונות השנה בקמבודיה * צדק קמבודי * צרעת וחולי * המתים * מוצרי קמבודיה * החי והצומח בקמבודיה * איסוף המרה * רחצה בקמבודיה , ועוד.

צ'ו טא–קואן היה תושב יונג–צ'יאה, ממחוז צ'אקיאנג בסין. בשנת 1296 נשלח כשגריר לקמבודיה ושהה שם כשנה. כששב לסין כתב את תיאורו.

 

חן אליעז, ארכיאולוג, גיאוגרף וחוקר תרבויות המזרח הרחוק (מוסמך אוניברסיטת בן גוריון ואוניברסיטת תל אביב), מדריך טיולים מבוקש לארצות אלו.  מחבר הספר "פעם אחת בחיים" המספר על מסע ארוך שערך בארצות המזרח, וכותב מאמרים לפרסומים גיאוגרפיים שונים תרגם במיומנות את  "מנהגי קמבודיה" וצירף לתרגום צילומים שצילם במקום.

 

מנהגי קמבודיה-הערות מקדימות מאת אלישע בן-מרדכי

לאורך תקופה של יותר מחצי מיליניום, כשש מאות שנים, שלטה בדרום–מזרח אסיה האימפריה הקמבודית, ממלכת קמפו–ג'יה בשמה הקמבודי (וקָמָר בשמה העכשווי). בפינה הדרום–מזרחית של היבשת הגדולה, באזור בו נמצאת כיום קָמָר–קמבודיה, הוקמה בראשית המאה התשיעית לספה"נ מונרכיה, ששלטה בשיאה על שטח ששטחו קרוב לשביעית מתת היבשת ההודית כולה.

עיר הבירה האחרונה של הממלכה, אנגקור, מנתה בשיאה כמיליון תושבים והשתרעה על שטח של כ–400 אלף קמ"ר — יותר מכל ערי אירופה הגדולות שפרחו באותן שנים גם יחד — ושִעבדה תחת שלטונה ממלכות קדומות רבות.

במונחי הגיאוגרפיה הפוליטית של ימינו, שלטה  קמבודיה על לאוס, ויאטנאם, תאילנד, מינימאר ומלזיה. השפה הקמבודית העתיקה, אחת ממשפחת השפות האוסטרו–אסיתית המונה כ–170 שפות או ניבים, הייתה השפה הרשמית של הממלכה ומדוברת גם כיום בקמבודיה (קָמָר) ובויאטנאם.

* צ'ו טא–קואן הוא שמו הקמבודי של שגריר סיני בשם זוהו ד'זואן. מתרגם הרשימות, אליעז חן, בחר לפרסם את הספר בשמו הקמבודי של המחבר. הספר המוגש לכם, "מנהגי קמבודיה", מביא תרגום מלא, מוער, של הרשימות שנשמרו בארכיבי סין, ביחד עם מבוא המתאר את הרקע וההתפתחות של ממלכת קמבודיה. רצוי לקרוא את המבוא לפני שפונים אל פרקי ספרו של צ'ו טא–קואן.

לאורך כל התקופה היו בקָמָר שושלות של מלכים, והדתות הנפוצות היו הינדואיזם ובודהיזם. משלחות של סוחרים ושגרירים הגיעו אל ויצאו מהממלכה העשירה, והגירה — בעיקר כזו שבאה ממדינות סין השונות, השכנות מצפון — זרמה לקבודיה, ובעיקר לאנגקור. מערכת שלטונית יציבה וקפדנית דאגה לרווחת התושבים, לבניית ערים ומקדשים, לסלילת כבישים ותעלות ניקוז והשקייה שהביאו מים לשדות האורז, לשמירה על הסדר ולרישום מדוייק של חוקים, מסמכים ועדויות בארכיבים.

בשנת 1431 הכול נגמר. פולשים מתאילנד השכנה כבשו ובזזו את הבירה העצמאית האחרונה, אנגקור, והכול נגמר. תושבי קמבודיה עזבו את הערים ומצאו מקלט בכפרים קטנים, חומות העפר והחול נשחקו והתמוטטו, ובנייני העץ נרקבו והתפוררו. וכמוהם גם מסמכי הארכיבים שהיו כתובים על כפות דקלים ורצועות מקליפות עצים. עצים ומטפסים כיסו את האבנים הגדולות במעטה בלתי חדיר, והשדות הפוריים הפכו בעזרת הגשמים הרבים, בעקבות הרס וסתימת תעלות הניקוז, לביצות ממאירות. כל שנותר מבירת הממלכה האדירה היו תלי תלים של אבנים מתחת לירוק–עד, זיכרונות עמומים חקוקים באבן… וכארבעים פרקים כתובים מתוך דיווח של שגריר–חוקר סיני שביקר במקום לפני כשבע מאות שנים, הידועים כיום בשם "מנהגי קמבודיה", אותם כתב צ'ו טא–קואן.

ההיסטוריה הידועה של דרום–מזרח אסיה תחילתה לפני כ–2500 שנה, כאשר גלי הגירה שהגיעו מהודו התיישבו במקום. במאה הראשונה לספה"נ קמה במקום ממלכת פונאן, שבאופן טבעי הייתה קשורה ומושפעת מהודו והשפה הסנסקריטית הייתה שפתה. לאחר מאות שנים התעצם הרצון לבדלנות באזור הידוע כקמבודיה, ובמאה השישית הוקמה ממלכת צ'נלה, שהייתה ממלכת–בת בחסות פונאן. בשנת 802 לספנ"ה מלך צ'נצלה, שהכריז על עצמו כמלך–אל, הצליח ללכד את קמבודיה ולהשתלט על ממלכת פונאן.

המלך ג'איהוארמאן השני היה זה שהתחיל, לפי המסורת, בבניית הבירה אנגקור, והממלכה החלה לצבור עוצמה. שושלת ארוכה של מלכים (למעלה משלושים במספר) בנו מקדשים וארמונות, העבירו את מרכז השלטון ממקום למקום, וביססו אימפריה שהלכה וגדלה, תוך שהיא מתפשטת לאדמות שכנותיה.

שכנותיה של קמבודיה לא ישבו בחיבור ידיים. סכסוך תמידי היה קיים בין ממלכת קמבודיה וממלכת צ'אמפה (ויאטנאם של היום). צבאות קמבודיה פלשו לשטח צ'אמפה בשנת 950 וצבאות צ'אמפה פלשו לקמבודיה בשנת 1177. אולם בשנת 1181 עלה לשלטון בקמבודיה ג'איהוארמאן השביעי (1181-1219), המלך שהביא את האימפריה הקמבודית לשיא עוצמתה. הוא הדף את מתקפת בני צ'אמפה ובשנת 1190 כבש חלקים גדולים ממנה שהפכו לשטח חסות קמבודי.

עם מרוצת השנים השתנו הנסיבות. הקרבות הבלתי פוסקים והפלישות ההדדיות גבו את מחירן. הממלכה התאילנדית החלה לנגוס בשטחה של קמבודיה, ובשנת 1238 נסוגו הצבאות הקמבודים משטח גדול שהפך להיות ממלכת סיאם.

אולם המרכז השלטוני באנגקור המשיך לעמוד על תלו עוד כמאתיים שנה. רק בשנת 1431 כבש הצבא התאילנדי את אנגקור, וסופה של אימפריית קמבודיה הוכרז סופית. 600 שנים של היסטוריה מפוארת הסתיימו ונפתח פרק חדש בתולדות האזור.

מאז ועד תחילת המאה ה–15 היה מרכזה של ממלכת קמבודיה באזור הידוע כאנגקור, או אנגקור ת'ום. בתחום זה נבנו על ידי המלכים השונים מספר ערי בירה מבוצרות ומתוכננות להפליא, מאות מקדשי אבן אדירים בגודלם ומקושטים בפסלים ובפירמידות מצופות זהב שהתנשאו אל על, שאת חלקם ניתן לראות גם כיום.

אולם המערכת החשובה ביותר לשגשוגה של קמבודיה לא התנשאה אל על, אלא נבלעה באדמה הפורייה — מערכת ניקוז והובלת מים מפותחת הכוללת אגמים מלאכותיים, מאגרים ודרכים רחבות. מערכת המים היא שהפכה את קמבודיה למעצמה כלכלית, שעיקר עושרה ביבוליה, ואת אנגקור לעיר רבתי שהכילה כמיליון תושבים — מספר מדהים בעת שעיקר המאמץ הכלכלי הופנה להזנה וליצירת תנאיי חיים סבירים לתושבים. מערכת הניקוז והובלת המים במדינה שופעת מים (כיום שטח אגמי המים המתוקים בקמבודיה הוא כ–2.5% משטח המדינה) אפשרה צבירת עושר כלכלי, כיוון שהאיכרים יכלו לגדל שניים או שלושה מחזורי גידול על הקרקע.

מזמן כיבושה במאה ה–15 הפכה קמבודיה להיות מדינה כפופה לשכנותיה, שלא אפשרו את שיקומה והתפתחותה. באמצע המאה ה–19 תפסה את מקום ה"שכנות" מעצמה אירופאית, צרפת, שהחזיקה בקמבודיה כמאה שנה, השפיעה על תרבותה וניצלה את משאביה.

בשנת 1953 קיבלה קמבודיה עצמאות, ובעקבות עצמאותה החלו מאבקים פוליטיים פנימיים, שהביאו לחיזוק כוחה של תנועת הקָמָר רוג', שהשתלטה לבסוף על פנום–פן ועל קמבודיה בשנת 1975. רק בשנת 1993 חזרה קמבודיה להיות מונרכיה דמוקרטית שבה מתקיימות בחירות.

שיטחה של קמבודיה (קָמָר) כיום הוא כ–180,000 קמ"ר, ומספר תושביה עולה על 15 מיליון.

סין, השכנה הגדולה מצפון, פקחה עין. נוכחותה של הקיסרות הסינית לא נעלמה מתודעת מלכי קמבודיה, ומאז ימי ג'איהוארמאן השני יצאו משלחות אל סין. בין שתי הממלכות היו קשרי מסחר רשמיים ולא–רשמיים, ומהגרים סיניים הגיעו מהקיסרות הגדולה אל קמבודיה הפוריה.

קיסרי סין רצו לדעת כל שניתן על ממלכת קמבודיה, כפי שרצו לדעת על המתרחש בכל "תחום המחיה" שלהם, שכלל למעשה את מרבית יבשת אסיה. כיוון שהשליטים הסיניים היו ספונים בערי הארמונות שלהם, ויצאו מתוך חומות הארמון רק במקרים בודדים, עודדו את משלחות המחקר של השגרירים הנוסעים.

שגרירים אלו היו למעשה "החושים של בן השמש (הקיסר)". הם שימשו כעינייו וכאוזנייו של הקיסר, הם טעמו והריחו את טעמי המקום, הם בחנו ןמדו את מנהגי המקום — מגיעים לפרטים האינטימיים ביותר — והם דיווח על שראו, שמעו וקלטו לקיסר במגילות ארוכות שנגנזו בארכיב הקיסר. לעיתים היו מצרפים לדיווחים דוגמאות של פריטים שמשכו את עיניהם — פרי מיוחד, בד ארוג באופן מושך עין, חפץ אמנות וכדומה. בעזרתם יכול היה הקיסר "לראות" את הנעשה הן בכל רחבי קיסרותו והם מעבר לגבולותיה.

וכך הגיע השגריר זוהו ד'זואן — צ'ו טא–קואן בשמו הקמבודי — אל הממלכה בשנים בהן תש כוחה ופגה עוצמתה. ובזכותו שרד תיאור מנהגי קמבודיה עד ימינו אנו, מצטרף אל מבני האבן הדוממים, הפסלים השתקנים ועצי היער המכסים על תפארת העבר.

השארת תגובה

מתויק תחת היסטוריה, מנהגים, ספרות, ספרים