העשב נרדם בשדות

ספר שירה

מאת: יאיר בן־חור
הוצאת פיוטית
***
111 עמ' – 78 ₪

ספרו של יאיר בן־חור "העשב נרדם בשדות" מפגיש את הקורא לאו דווקא עם חוקי השירה, על כן התוצאה אינה אחידה, אבל מסקרנת ומושכת את הקורא לקריאה מתבוננת ומעמיקה.
קשה לי להכניס את סגנון כתיבתו של יאיר תחת כותרת אחת, זה ייחודו וזה היופי שבספר, והקוראים יצטרכו "לחבר" בעצמם את הכותרת, איש־איש לפי טעמו. המקום הזה שמשאיר המשורר לקוראיו, הוא זה שמרתק את הקורא, ומאפשר לו למצוא את מקומו. השירים מקוטלגים עפ"י נושאים/שערים, המסייעים לקורא להתבונן בעבודה החזותית וליהנות ממנה.
בספרו של יאיר אפשר למצוא שירים מצוינים לצד שירים טובים, יחד הם מהווים סיפור מתפזר שאינו בהכרח קוהרנטי, אבל כאמור מסקרן. השירים והדימויים עוסקים בחומרים מהם מורכבים עולמות השירה והאמנות, לא אחת יש להעמיק באחד השירים ולגלות רבדים עמוקים ומעניינים. בעת הקריאה, כמו השקפתי ממבט על, על המציאות, או על ההתפתחות האנושית, על הציוויליזציה, למשל בשיר:
פוסט מודרניזם

מַעֲלִיּוֹת עוֹלוֹת יוֹרְדוֹת
קֶצֶב הַלֵּב מוּאָץ
הָעִיר זוֹרֶמֶת בְּשֶׁצֶף
רַק הָעֵשֶׂב עוֹד נִרְדָּם בַּשָּׂדוֹת.

מְגַדְּלֵי כֻּתְנָה נֶעֶלְמוּ וְאֵינָם
כְּבִישִׁים נֶעֱרָמִים מִכָּל צַד
פִּרְחֵי עוֹנוֹת קְבורִים
וְאֵין בָּא לְבַקְּרָם.

וְגַם אֲנַחְנוּ נִרְמָסִים
תַּחַת הֲרִיסוֹת הַגַּנִּים
תַּחַת גּוֹרְדֵי שְׁחָקִים
שֶׁמְּאַיְּמִים לְפוֹרֵר אֶת הַשָּׁמַיִם.

 

משיריו של יאיר ניתן ללמוד על המשורר ובעיקר על אהבתו לשירה, האקלים בספר הוא אקלקטיקה של סקרנות ותשוקה לגעת בכל מיני נושאים. למרות שאני קוראת לאט ובאופן מתבונן מאוד, בקריאה הראשונה גמעתי את הספר בחטף, התובנות וההתבוננות באו בקריאות הנוספות, אך זה לא הצריך מאמץ מיוחד, כי השירה בספר חוגגת את עצמה ומזמינה את הקורא להצטרף אליה. שיר מיוחד שהשאיר עליי רושם עז הוא השיר:
קמטים
קִמְטֵי פָּנִים
כִּתְמֵי שָׁנִים
חֲלוֹמוֹת יְשָׁנִים
וְתִקְוָה חֲלוּדָה.

מַאֲבָק מִתְמַשֵּׁךְ
אוֹר מִתְחַשֵּׁךְ
הַיּוֹם עוֹד נוֹשֵׁךְ
וְשַׁלְוָה אֲבוּדָה.

צְפוּיָה תְּבוּסָה
צְפוּיָה
וְהַזְּמַן אָבַד
בַּמִּנְהָרָה.

וְיוֹם אֶחָד הַמַּרְאָה תְּשַׁקֵּר לָךְ
מֵרֹב שֶׁתִּרְצִי לְהַאֲמִין.
הַזְּמַן נִצְחִי
הַנֶּצַח אַל־זְמַנִּי
וְאַתְּ
לֹא תְּנַצְּחִי.
השיר חכם מאד, הוא כמו מנסה לפצח את ההתפתחות האישית של האדם אבל לא רק, יש בשיר זה חכמת חיים וחכמת השנים והתבוננות חכמה על החיים.

שיר נוסף שהרשים אותי הוא שיר רליגיוזי, הבדלה. אני מצאתי בו עוד יותר.
הבדלה

גְּבוּל הַטַּעַם הַטּוֹב נֶחֱצֶה פַּעֲמַיִם:
בְּבֹקֶר יוֹם רִאשׁוֹן וּבְלֵיל שִׁשִּׁי
וּבִשְׁאַר יְמוֹת הַשָּׁבוּעַ
שֶׁקֶט יַחֲסִי.

ההבדלה בין קודש לחול ובין חול לקודש, אבל לא רק. אפשר להעמיק ולהתבונן בצניעות המאפיינת את השיר הקצר והמדויק, צניעותו של האדם אל מול אלוהיו. טקס ההבדלה מזכיר לאדם כי אלוהים עצמו הבדיל בין קודש לחול, אבל גם בין אור לחושך, בין ישראל לעמים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה. אצל יאיר כל אלה נדחסו בביטוי "שֶׁקֶט יַחֲסִי", ללא יומרות גדולות. היות ויש טוענים כי בטקס ההבדלה יש מה שמזכיר לנו את האדם הראשון ואת חטאו, אל לנו להתרהב, והשקט היחסי מחזק את הצניעות של האדם כאשר הוא עובר מיום הקודש וחוזר לימות החול ועמו קדושה.
אי אפשר להציב שיר יחיד/בודד מתוך מכלול השירים כמשקף את כתיבתו של יאיר, אך בהתבוננות שלי בשיר ההבדלה למשל, השתמשתי בגישה הטקסטואלית, בעיקר בגישה המפרשת סמלים, במקרה זה סמל היונק את כוחו מהמסורת היהודית. חשוב לציין שלא כל השירים בספר עשירים בסמלים כמו השיר הזה, ולא כל השירים מקפלים בתוכם משמעויות הנסתרות מן העין.

בדבריי אלו אני מציעה אפשרות לקריאה רבת־שכבות, אפשר להפריד ביניהן ולהתבונן בכל שכבה בנפרד וגם בכולן יחד, מבלי להתחשב בסמוכות לה.

קוראים תמונה

איך לקרוא תמונה?

 

ספר אומנות חדש: קוראים תמונה – התבוננות מודרכת ביצירות ובנושאים באמנות מאת רפאל סוסלר

 

 

קוראים תמונה – התבוננות מודרכת ביצירות ובנושאים באמנות מאת רפאל סוסלר, מביא דרכים להתבוננות בתמונה ומרכיביה, לתנועות באמנות, לזרמים השונים, לאמנים וכוונותיהם, לפרשנויות ולניתוחי היצירות. ההנאה מהנגלה ומהסמוי בתמונות יביאו להתעניינות מעמיקה יותר ולדעת לקרוא תמונה וציור. הספר עוסק בתיאור, בניתוח ובהצגת התפתחות הנושאים שבהם עסקו האמנים בעבר ובעוסקים גם היום. הנושאים אליהם מתייחס הספר הם הנושא הדתי, המיתולוגי, התפתחות הציור ההיסטורי, התפתחות ציור הדיוקן והתפתחות ציור הנוף. באמצעות 107 תמונות צבע של אמנים, בעיקר מאסטרים דגולים ושל ציירים ידועים פחות, מוצגים קודים אוניברסליים, השקפות, תכנים, הסברים, מסרים, ערכים גלויים ואו סמויים, שיאפשרו לקורא ניתוח אישי של יצירות מתקופת הרנסנס ועד מחצית המאה ה- 20.

רפאל סוסלר (75), תושב רמת השרון, בנקאי לשעבר, בעל תואר שני בתולדות האמנות (בהצטיינות) ותואר ראשון בתחום מדעי החברה והרוח, מספר, כי לאחר בדיקה מעמיקה שערך, הגיע למסקנה שלא הוצאו לאור ספרים העוסקים בניתוח היצירות דרך הצגת הנושאים. לעומת זאת, קיימים מגוון רחב של ספרים העוסקים בתיאור ובניתוח של כל אחד מהתקופות והסגנונות וקיימת התייחסות רבה לאמנים הבולטים של אותן התקופות.

רפאל סוסלר מספר, כי "האמנות הוויזואלית הינה שפה המבקשת לבטא את ההוויה האנושית. היא ממחישה זאת באמצעות מרכיביה – קו, צבע, מִרקם, נפח, עומק וקומפוזיציה. כאשר אנו מתבוננים ביצירת אמנות, אנו מגייסים – לא תמיד בצורה מודעת – מידע רב שנאגר במוחנו. לאחר נקודת מוצא זו אנו מתרכזים בגילוי פרטים ובפענוחם. בשלב זה של תהליך ההתבוננות אנו מצליחים לקבל הערכה ראשונית של היצירה. להתרשמות ראשונית זאת יש להוסיף את הבּזק של האימפקט האסתטי בהתאם לטעם האישי שכל אחד מאתנו פיתח. החינוך האסתטי משתנה או מתפתח בהתאם ללמידה, לידע, להתנסויות ולדרגות ההתעניינות של כל אדם – תובנות הבונות את ההעדפה האישית של יצירות אמנות מסוימות על פני אחרות. ככל שיעמוד לרשותנו מידע רב יותר, נהיה מצוידים יותר באלמנטים מגֻוונים בעת התבוננות בתמונה, בפסל או בכל יצירת אמנות שהיא.

לרוב, ההתבוננות ביצירה היא פעולה של צירופי מוסכמות הרווחות בתקופה שבה חי הצופה ובציפיות שיש לו לגבי היצירה עצמה. לא בהכרח המניע הוא הבנה או גילוי של הלכי-הרוח והציפיות שרווחו בזמן שהיצירה נוצרה. כלומר, אנו בוחנים ומסיקים מסקנות בהתאם למטעננו התרבותי, מבלי לערוך בחינה מעמיקה יותר. המחבר מבקש להסב את תשומת לבם של הקוראים לעובדה הבאה: כאשר אנו מתבססים על הידע האישי בלבד, אנו מוותרים בין היתר – לעיתים לא במודע – על הבנת הרקע התרבותי-היסטורי של התקופה שבה נוצרה היצירה, כמו גם על השקפות האמן ועל התפיסות והמניעים של מזמין היצירה.

סוסלר מבקש להקנות בתמציתיות יסודות רעיוניים באמנות הוויזואלית, אשר יאפשרו לקורא  לערוך ניתוח אישי של תמונה באופן שלתפיסתו הראשונית יתווספו נתונים שיעזרו לו להרחיב את היכולת להבנת היצירות ול"קריאתן". התמונות שאליהן הוא מתייחס מהוות חלק קטן מהמורשת התרבותית באמנות של ארצות מערב אירופה – מתקופת הרנסנס ועד מחצית המאה העשרים".

קוראים תמונה –התבוננות מודרכת ביצירות ובנושאים באמנות מאת רפאל סוסלר, הוצ' עצמית, 238 עמ' בהם 107 תמונות צבע, מחיר 98 ש"ח, להשגה בחנויות הספרים או לרכישה ישירות מהמחבר rsussler@gmail.com

סדנת כתיבה עם הסופר דודו בוסי

שלווה, רוגע, כתיבה ויוגה

 

סדנת כתיבה עם הסופר דודו בוסי

בשילוב יוגה ומדיטציה

בריזורט קסום ושקט על חוף הים בצפון קפריסין

 

חוה"מ פסח, 28 למרץ עד 1 לאפריל 2013

 

לראשונה, חופשה מיוחדת המשלבת סדנת כתיבה עם יוגה ומדיטציה – חמישה ימים מלאי השראה והנאה, בריזורט River Bungalows בצפון קפריסין. אזור טבע פראי, אותנטי, צבעוני, עם נופים עוצרי נשימה. איזון מושלם בין נוף מרהיב, שלווה, הרפתקאה, למידה ומנוחה.

בכל אחד מחמשת ימי החופשה יתקיים מפגש כתיבה עם הסופר דודו בוסי, המנחה סדנאות כתיבה מזה 13 שנה. במסגרת המפגשים היומיים, יידונו 2 טקסטים, פרי עטם של המשתתפים. באמצעות תרגילי כתיבה וכתיבה חופשית, על חוף הים, בכפרים הציוריים שבסביבה, במרפסת או בגינת הריזורט, ירכשו המשתתפים כלים מעשיים לכתיבה איכותית.

לצד מפגשי הכתיבה, יועברו בכל יום, שני שיעורי יוגה, ברמת מתחילים ומתקדמים, ומפגש מדיטציה, ע"י גילי זרנקין, שלמדה אצל מיטב המורים בעולם, תרגלה יוגה במגוון סגנונות בארץ ובחו"ל, וכיום מלמדת במרכזי היוגה המובילים בתל אביב.

 

בזמן הפנוי, בין פעילויות הכתיבה והיוגה, אפשר יהיה לטייל באזור ולהנות מאתרי בילוי (בארים, מועדונים, חנויות, בתי-קפה ומסעדות), בעיירת הנופש הסמוכה, קירינייה.

מאחורי חופשת כתיבה ייחודית זו, עומדת חברת "Yoga-Travels” , בהנהלת איל ענבי, המתמחה מזה עשר שנים בטיולים, לפינות טבע יפהפיות ברחבי העולם, המשלבים תחומי תרבות (מוסיקה, מחול ועוד) עם יוגה, פילאטיס, מדיטציה וטיפולים הודיים עתיקים (איור וודה).

מחיר החופשה: 3590 ₪ והוא כולל, בנוסף לסדנת הכתיבה ותרגולי היוגה והמדיטציה, אירוח של ארבעה לילות על בסיס חצי פנסיון, טיסות, הסעה מהשדה לריזורט ויום טיול,  שייערך ביום האחרון, לנמל ולשוק המקומי ב"בלה פאיס" ו"קירינייה".

סדנת כתיבה בקפריסין עם דודו בוסי המשלבת יוגה ומדיטציה בחוה"מ פסח 2013

28/3/13 עד 1/4/13

על דודו בוסי

דודו בוסי הוא סופר, עיתונאי ומנחה סדנאות כתיבה. בוסי גדל בשכונת התקווה בתל אביב, שהיא ותושביה מופיעות לרוב כגיבורות ביצירתו הספרותית. בוסי הוא בוגר הסטודיו למשחק של יורם לווינשטיין, אך בגיל צעיר בחר להתמקד בכתיבה. הרומן הראשון שפרסם והפך לרב מכר הוא "הירח ירוק בוואדי". רומן הביכורים שלו זכה בפרס לסיפורת חדשה וכן זכה לשבחי הביקורת. בסוף שנות ה-90 החל לעסוק בעיתונות, וכן פרסם מיצירותיו במגוון עיתונים ובמות ספרותיות. הרומן השני שכתב, "פרא אציל" אף הוא הפך לרב מכר והיה בין חמשת המועמדים לפרס ספיר. ב-2005 הוענק לו פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. מבין ספריו הנוספים: "בסמטאות", "אמא מתגעגעת למילים" ו"חלומות מזכוכית". במהלך 13 השנים האחרונות בוסי מנחה בקביעות סדנאות כתיבה למתחילים ומתקדמים, וכן סדנאות ממוקדות לכתיבת רומן.

על גילי זרנקין

גילי זרקין התאהבה ביוגה בשנת 2005 ומאז מתרגלת יוגה, מדיטציה ופראניימה (תרגילי נשימה). תרגלה יוגה במגוון סגנונות בארץ ובעולם ולמדה אצל מיטב המורים בעולם (Sharath Jois, Peter Sanson, Vijay ).

גילי חייתה באוסטרליה בחמש השנים האחרונות, לימדה ב- Body Mind Studio במלבורן, תרגלה בהודו – מייסור, בביה"ס המקורי לאשטנגה ועשתה קורס Pranayama (תרגילי נשימה) עם B.N.S Iyengar , גורו בן 90 .

כיום חיה בתל אביב ומלמדת במרכזי היוגה המובילים בתל אביב.

על צפון קפריסין

אזורה הצפוני של קפריסין הוא החלק הפחות מוכר ותיירותי של האי. בעוד שבחלק הדרומי ממוקמים איזורי התיירות המפורסמים וההומים כמו לרנקה ואייה נאפה, חלקה הצפוני הוא איזור אותנטי, צבעוני וטבעי, הטומן בחובו נופים עוצרי נשימה: הרים ירוקים, שדות, גפנים, אגמים, מפרצי ים טבעיים, מבודדים ופראיים. בתוך הטבע טובלים כפרים קטנים, אותנטים וציוריים; אנשי המקום מקסימים ומסבירי פנים

על הריזורט

הריזורט Rivier Bungalows שבקפריסין, הוא מקום מושלם לנופש, כתיבה, תרגול ויצירה. הוא שוכן בין חוף הים הרוגע לטבע הפראי וטובל בנוף ירוק (גן בוטני קסום). בחדרי העץ הנעימים יש שתי קומות, מיטות זוגיות ונפרדות, מקלחת ושירותים צמודים, סלון מרווח ומרפסת מקסימה. המלון ממוקם מרחק נסיעה של מס' דקות מעיירת הנופש קירניה שבה תוכלו למצוא אתרי בילוי נעימים, בארים, מועדונים, מסעדות, בתי קפה וחנויות.

מה כוללת החבילה?… :

מחיר הטיול– 3590 ₪

ניתן לשריין מקום במחיר ההרשמה המוקדמת, תמורת 700 ש"ח בלבד!

בתנאי החבילה ייהנו המשתתפים מלינה זוגית בחדר,

קיימת אפשרות לשכירת חדר פרטי בתשלום נוסף של 700 ש"ח מהמחיר הנקוב.

כמו כן המחיר כולל את סדנת הכתיבה ותרגולי היוגה והמדיטציה.

טיסות סדירות של חברת CYPRUS AURLINES. המראה ב- 28/3 בשעה 7:05 וחזרה ב-1/4 בשעה 22:45, סה"כ 5 ימים מלאים.

אירוח של 4 לילות על בסיס חצי פנסיון – ארוחת בוקר וערב.

יום טיול לבלה פאיס וקירינייה.

העברות מהשדה לריזורט – מרחק שעה נסיעה.

 

מחיר הטיול אינו כולל:

הוצאות בעלות אופי אישי.

ביטוח רפואי ומטען | רצוי לבצע ביטוח הכולל גם ביטול נסיעה – ניתן לבצע דרך "Yoga-Travelels".

לפרטים נוספים  – http://yoga-travels.co.il/cyprus3/

התכנייה

יום שני	יום ראשון	יום שבת	יום שישי	יום חמישי
שעור יוגה מסכם	שעור יוגה מתקדם	שעור יוגה מתקדם	שעור יוגה מתקדם		8:00-9:30
ארוחת בוקר	ארוחת בוקר	ארוחת בוקר	ארוחת בוקר	הגעה לריזורט קבלת חדרים התארגנות ומנוחה	10:00
סדנת כתיבה קבוצה ב'	סדנת כתיבה קבוצה ב'	סדנת כתיבה קבוצה א'	סדנת כתיבה קבוצה ב'		10:30-12:30
סיכום מפגש עם דודו – שתי הקבוצות יחד				סדנת כתיבה קבוצה א'	13:00-14:30
עזיבת  המלון ויציאה לטיול בבלה פאיס וקירנייה עד השעה 19:00, זמן היציאה שלנו לשדה					14:30
	סדנת כתיבה קבוצה א'	סדנת כתיבה קבוצה ב'	סדנת כתיבה קבוצה א'		16:00-17:30
				מדיטציה	17:00-18:00
	שעור יוגה רך	שעור יוגה רך	שעור יוגה רך		18:00-19:00
	מדיטציה	מדיטציה	מדיטציה		19:00-19:30
ארוחת ערב	ארוחת ערב	ארוחת ערב	ארוחת ערב	ארוחת ערב	20:00
המראה מלרנקה					22:45

להזמנות: טלפון  089455565 דוא"ל eyal@yoga-travels.co.il

מידע נוסף ניתן למצוא באתר החברה  http://yoga-travels.co.il/cyprus3/ 

לפרטים נוספים:

ציפי לוין – zipilevin@bezeqint.net- טל. 050-5400379

שרון סינדל – sindel.sharon@gmail.com- 052-3324593

08-9455565

08-9455565

שלום שבזי – שירים

 

שלום שבזי – שירים

סדרת שירת תור הזהב

 

עורך: יוסף טובי

 

בשיתוף: פלטיאל גיאת

הוצאת אוניברסיטת תל אביב

 

בשיתוף מרכז הספר והספריות בסיוע משרד התרבות והספורט.

* * * * *  *

(328 עמודים, 79 ₪)

השירה העברית בתימן ידועה לפחות מן המאה ה-12. למן המאה הזאת היא נכתבת בהשפעה ברורה של שירת תור הזהב בספרד. במאות ה-16 וה-17 החלה שירת תימן להתגבש כאסכולה בפני עצמה, ותפנית הגדולה חלה בה כאשר יוסף בן ישראל ובן משפחתו הצעיר ממנו, ר' שלום שבזי (1619–1680+), החלו לכתוב שירה בהשפעת ה'חומיני' – אסכולה ייחודית של שירת תימן המוסלמית.

ר' שלום שבזי כבש בסערה את שירת תימן, מאפיל על כל המשוררים היהודים שחיו בתימן לפניו וגורם לכך שכל המשוררים שבאו אחריו בארץ זו היוו אך חיקוי חיוור ליצירתו הגדולה. מכל הדמויות הרוחניות הגדולות של יהדות תימן לדורותיה, שבזי הוא הדמות החשובה והידועה ביותר. יצירתו נפוצה בכל רחבי תימן. שירתו, שבימי נעוריו התאפיינה בליריקה אישית על רקע מצבו הכלכלי הקשה (הוא היה אורג במקצועו), הפכה עד מהרה לביטוי הולם ביותר לרחשי גולת תימן – תינוי סבל הגלות הקשה והתקווה העזה והיציבה לביאת המשיח, לקיבוץ גליות ולגאולה. שירת שבזי היתה חלק בלתי נפרד מחיי כל משפחה וכל קהילה יהודית בתימן ונשמעה דרך קבע בסעודות השבתות והמועדים ובמהלך טקסי החתונה.

שמונים ושלושת שירי שבזי הכלולים בכרך זה מהווים האסופה המדעית הראשונה של שיריו. שירים אלו, המובאים באחד עשר מדורים, מייצגים את כלל יצירתו (ידועים כשמונה מאות וחמישים שירים משלו) המצטיינת בגיוונה הסוגתי ובעושרה הלשוני.

בסדרת שירת תור הזהב ראו אור גם:

שירת שלמה אבן גבירול, שירת יהודה הלוי, שירת יהודה אלחריזי, שירת טדרוס אבולעאפיה, שירת משה אבן עזרא שירת אברהם אבן עזרא, שירת שמואל הנגיד ובן המלך והנזיר.

הסדרה היא חלק מפרויקט ספרות מופת עברית של מרכז הספר והספריות בסיוע משרד התרבות והספורט.

יוסף טובי הוא פרופסור אמריטוס לשירה העברית בימי הביניים בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה וראש מרכז בן-שלום לחקר יהדות תימן במכון בן צבי, ירושלים.

הוא פירסם ספרים ומאמרים רבים על הזיקות הרוחניות, התרבותיות וההסטוריות שבין היהדות לאיסלאם בימי הביניים ובזמן החדש. טובי הוא גם עורכם של שני כתבי העת: "תימא" – לחקר יהדות תימן ותרבותה, ו"בין עבר לערב" – המגעים בין הספרות הערבית לבין הספרות היהודית בימי הביניים ובזמן החדש.

פלטיאל גיאת הוא תלמיד מחקר בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. הוא חוקר את דמותה של ארץ ישראל בקרב יהודי תימן בגלות ולאחר עלייתם ארצה.

יוסף טובי

שלום בן יוסף שבזי – האיש ויצירתו

אף ששבזי לא היה המשורר הראשון במשוררי האסכולה התימנית של השירה העברית והיהודית (קדם לו בעניין זה קרובו ובן דורו הקשיש ממנו, יוסף בן ישראל), הרי הוא שתרומתו להתגבשותה ולעיצובה הסופי של אסכולה זו הייתה חשובה יותר מזו של כל משורר יהודי אחר בתימן. הוא היה גדול משוררי תימן ואחר מגדולי היוצרים בספרות העברית והיהודית לדורותיהם.

תולדות חייו

מעט מאוד ידוע על משפחת שבזי. המשפחה התגוררה באזור תַעִז שבדרום תימן. נראה שזקנו אבי אביו, אביגד בן חלפון, היה משורר אף הוא,,אך שבזי אינו מזכירו בכתביו. אביו, יוסף בן אביגד, משורר אף הוא, היה מראשי קהילתו, עסק בקבלה והיה מורה (כינויו בפי בנו שלום – אלמעלם). שבזי נקרא על שם העיר שבז שבה חי מרבית שנותיו.

המשורר נולד בשנת שע"ט (1619) בכפר נגׂד אלוליד הסמוך לעיר תַעִז, כפי שמציין הוא עצמו בפירושו על התורה 'חמדת ימים' (פרשת בלק) ובכמה מן הקולופונים לספרים שהעתיק בעצם כתב ידו.באותה תקופה שלטו התורכים בתימן. בראשית המאה הי"ז היה יחסם לקהילה היהודית עוין והם אף גזרו שמד על קהילות בדרום הארץ. שנה לאחר הולדת שבזי, בשנת ש"פ (1620), נאסר אביו יוסף בן אביגד עם אחרים מראשי קהילתו, על שלא הסכימו להמיר את דתם. לאחר שנים עשר חודש של עבודת פרך בבית האסורים ולאחר ששילמו ממון רב שוחררו מן הכלא, אך הם לא הורשו לחזור לעירם ונאלצו לנדוד ממקום לכמה כמה שנים. שנים קשות אלה, שנות ילדותו של שבזי, עיצבו את רוחו של משורר הגלות והגאולה לעתיד.

בשנת 1626 קמו בני אלקאסם, מן הכת הזַידית, על הנציב התורכי חַידר פאשה והנחילו לו תבוסה ניצחת. בשנת 1635 נאלץ חידר פאשה לעזוב את תימן, עם כל צבאו. בכל אותה תקופת עשר שנים למד שבזי תורה מפי אביו ומפי בן משפחתו ישראל בן יוסף, בנו  של המשורר הגדול יוסף בן ישראל. מבחינת יצירותיו עולה כי למד את כל ענפי הספרות היהודית – הלכה, כולל תלמוד בבלי וירושלמי, אגדה ומדרשים, שירה ופילוסופיה. כרבים מבני דורו ומקומו נטה ליבו לשירה ולתורת הסוד, על פי ספר הזוהר ועל פי חיבוריהם של חכמי ספרד בתורת הנסתר כגון פירוש התורה לרבנו בחיי וספר שערי אורה ליוסף ג'יקאטילה. שבזי שלח ידו גם בקבלה המעשית ובחכמות הרזים וגילוי העתיד, כולל באסטרולוגיה. בגיל צעיר החל לכתוב שירים, הוא הושפע תחילה בעיקר מאביו ומן המשורר יוסף בן ישראל. בתקופה זו קנה לו ידיעה מפליאה בשלוש הלשונות ששימשו את חכמת ישראל לתחומיה השונים: עברית, ארמית וערבית. שימושיו הלשוניים הערביים מלמדים כי הכיר היטב את הספרות המוסלמית, ובעיקר את הקוראן ואת השירה הערבית הקדומה והקלסית.

חייו החומריים היו קשים. המשורר שלח ידו באריגה והתפרנס מיגיע כפיו. יש שהוא מתלונן בשיריו על קשי מצבו. המשורר הצעיר ידע מחסור ונדודים בחיפוש פרנסה. גם בשנות חייו המאוחרות הוא חוזר ומעלה ביצירתו את קשיי הפרנסה, הן בהקשר הפרטי והן בהקשר הלאומי הכללי.

אולם אם חיי החומר של שבזי התאפיינו במחסור, חייו הרוחניים היו עשירים ביותר. אט אט החל רוכש לו מעמד של עושה נפלאות ונעשה דמות נערצת על בני קהילתו ועל גולת תימן כולה. לימים נעשה שבזי אחד הגיבורים הפופולריים ביותר של סיפורי העם היהודיים בתימן, המציגים אותו כגיבור היהודי הלאומי שנלחם לבטל את הגזרות המוסלמיות ואת השפעתו המזיקה של המכשף המוסלמי המיתולוגי אבן עלואן, שחי כמה מאות שנים לפניו (מת 1267). לאמיתו של דבר, שבזי הוא הדמות ההיסטורית היחידה בקרב יהודי תימן שלו ייחסה הספרות העממית בתימן מספר גדול כל כך של מעשי נפלאות (נוי  תשכ"ז).

משיריו עולה כי היו לו קשרי מכתבים עם חכמי צנעא, ובייחוד עם הגדול שבהם באותו דור, ר' סעדיה בן דוד דֻרַין שהיה קשיש ממנו. שירים הרבה החליפו ביניהם, בעיקר שירי שאלות שהפנה לר' סעדיה דרין בענייני הגות ומוסר, שכן סמכותו של החכם מצנעא בעיני בן דורו הצעיר הייתה בלתי מעורערת, כסמכותם של חכמי צנעא בכלל. הוא מרבה לשבח בשיריו את בני צנעא (בשמהּ העברי – אוּזָל, על פי שמהּ התימני הקדום 'יזאל') על גדולתם בתורה ומביע את געגועיו המרובים לבקר בעיר זו של חכמים. עם זאת, היו לו קשרים גם עם חכמים בני קהילות אחרות בתימן, כרֿדֿאע, דׂמאר ואף חצרמות.

ידועים שני בנים ובת לשבזי: שמעון, יהודה ומרים. שני האחרונים אינם ידועים אלא מחתימותיו על כמה משיריו. יהודה נפטר עוד בחיי אביו ומאגדות העם עולה כי לא היה תלמיד חכמים. שמעון היה יורשו הרוחני של אביו– חכם בתורה ואף חבר בבית הדין בעיר מגוריו מַסַלָּה. כאביו היה שמעון משורר – בעברית ובערבית. מחיבוריו הגיע לידינו ספר המרגלית, קובץ תפילות, ובקשות על דרך הקבלה. האגדה מספרת על עוד בת בשם שַׁמעַה שמתה בצעירותה, עת ניסה המושל המוסלמי לשאתה לאישה. כאביה, נעשתה שמעה דמות קדושה. יהודים ומוסלמים היו עולים לקברה בבַּעדאן שבמחוז עֻדַין (שַׁרעַבּ) לבקש לעצמם מרפא.

במשך מאות שנים שימש קברו של שבזי מוקד לאלפי עולי רגל מרחבי תימן, יהודים כמוסלמים, גברים כנשים, שבאו לחפש מזור למצוקותיהם – מחלות הגוף, עקרות, עוני וכיוצא באלה. במאה העשרים, חזרו כמה מבני הקהילה שעלו ארצה לתימן כדי לעלות על קברו. לאחר הקמתה של מדינת ישראל שונים נעשו מספר ניסיונות שלא עלו יפה להעלות את עצמותיו ארצה. מאז המהפכה הרפובליקנית בתימן (1962) גילה השלטון החדש יחס של אדישות כלפי הקבר ואף הוקם עליו ועל סביבתו בית ספר, כך שנמנעה לחלוטין גישה כלשהי אליו.

משיחיות וגאולה

כאמור חווה שבזי על בשרו אירועים טרגיים שעברו על קהילות היהודים בתימן במאה הי"ז. החוויות הללו עוררו בו תחושות משיחיות עזות. שבזי היה אחד המנהיגים החברתיים והרוחניים של קהילתו, שתמכו בתנועתו של שבתי צבי. בשנת תכ"ו (1666) הגיעו לתימן השמועות באמצעות שליחים וכתבים 'שקם להם המלך המשיח לישראל', הלא הוא שבתי צבי. אף כי בית הדין בצנעא דחה את משיחיות שבתי צבי, האמינו בו רבים מיהודי תימן, ובראשם שבזי, שנתן לכך ביטוי ברור בכמה משיריו. אולם עד מהרה נתבדתה האמונה המשיחית ובגינה גזר האימאם אלמתוכל אסמאעיל גזרות קשות על היהודים, ובכללן 'גזרת העטרות' ('אלעמאים'), שאסרה עליהם לעטוף את ראשם במצנפות מהודרות. הגזרה זעזעה את שבזי וביטוי לה אנו מוצאים בהרבה משיריו, שמהם נלמד כי דת ישראל הייתה ללעג וכי האימאם לחץ על היהודים להתאסלם. באחד משיריו הוא מבקש את מחילת האל על האמונה הכוזבת שהגאולה הייתה צפויה לבוא בשנת תכ"ז (1667). על כל פנים, האכזבה משבתי צבי לא ערערה כהוא זה את אמונתו הגדולה של שבזי בגאולת ישראל. הוא שולל את תגובתו הנרגזת והקשה של האִימאם הזַידי על התעוררות הקהילה היהודית ורואה בגזֵרת העטרות מעשה שאין לו הצדקה מצד המוסלמים. כל התלאות לא באו לישראל שבתימן אלא בגלל אמונתם התמימה: "וְכָל הַחֵטְא וְהַסִּבָּה / בְּאָמְרִי כִּי מְשִׁיחִי בָּא / שְׂטָמַנִי וּמַס הִרְבָּה" (טובי תשמ"ו, עמ' 137). אף על פי כן, מצדיק המשורר את הדין ואינו בא בטרוניה כלפי מעלה. התקוָה נוחלה כי  הדור לא היה ראוי, 'לא איכשר דרא'. את אמונתו בביאת המשיח, אף על פי שאין לדעת מתי יבוא, ביטא בין היתר בשיר 'לבי ועיני מודים בשירה לקוני': יוֹם הַגְּאֻלָּה סָתוּם וְקֵץ לֹא יְגֻלָּה, אַשְׁרֵי הַמַּאֲמִין וּמְחַכֶּה (אידלזון־טורטשינר תרצ"א, עמ' 197). שבזי היה מלא תמיד רוח כיסופים וציפייה לגאולה, כפי שכתב במלים הפשוטות והעזות המסיימות את הפיוט 'כפור אשר עבר יום המחילה': "תָּמִיד אֲנִי צוֹפֶה יוֹם הַגְּאֻלָּה" (בכתב יד).

עוד לא נחו יהודי תימן מזעפה של "גזרת העטרות", נפלה עליהם בשנת תל"ט (1679) גזרה קשה אחרת – "גלות מוזע", על ידי האימאם אלמהדי אחמד. בני כל הקהילות היהודיות ברחבי תימן, לבד ממעטות שהיו בשליטת השבטים בצפון הארץ או בדרום מזרחה, נאלצו לעזוב את מקומות מגוריהם ולגלות אל סביבות הכפר מוזע שבמערב תימן, לא רחוק מעיר הנמל מוכׂה. אף גזרה זו ביטוי עז לה בשירת שבזי. הפעם היה שבזי מעורב באופן אישי בצרות יהודי תימן בהצטרפו לשיירת הגולים למַוְזע שבמערב תימן, לא הרחק מעיר הנמל מוכׂה. בכמה משיריו קונן על ישראל הסכופים והדוויים בגלות תימן בשל אירוע טרגי זה, הידוע בכולם הוא 'וצלנא האתף אלאלחאן' (הלוי תשנ"ח-תשס"ג, א, עמ' 331–333). באותה עת היה שבזי כבר בן שישים שנה, אישיות ידועה בכל רחבי תימן. מכאן ואילך אין אנו יודעים דבר על קורותיו, מחוץ לכך שנקבר בתעִז שבדרום תימן. אפשר היה בין האלפים הרבים שנספו בתלאות מסע ההגלייה, אפשר נדכאה רוחו ודממה שירתו. בין כך ובין כך, בין מאות השירים הרבים שהגיעו לידינו מפרי עטו, אין אף אחד המתייחס לזמן שלאחר גלות מַוזַע. אף צאצאיו ומשפחתו לא נודעו יותר, לבד מבנו שמעון הנ"ל.

יצירתו הספרותית

מלבד יצירתו השירית רחבת ההיקף, ידועים לשבזי עוד כמה חיבורים: (א) חמדת ימים – פירוש על התורה על פי סדר הפרשיות, בדרך המדרש והקבלה. החיבור היה נפוץ מאוד בתימן ונשמרו ממנו העתקות רבות בכתב יד, כולל בכתב ידו שלו. היו חוקרים שדימו לקבוע כי בעל חיבור זה הוא שלום שבזי בן יוסף בן אביגד בן חלפון וכי הוא אינו שלום שבזי המשורר בן המשורר יוסף בן ישראל. אך עיון בשירתו הראה כי אין אלה שני אישים שונים אלא איש אחד, וכי יוסף בן ישראל אינו אביו של שבזי (טובי תשל"ב). המחבר סיים את כתיבת ספרו במהדורא קמא (מהדורה ראשונה) בשנת ת"ו (1646) והוא בן כ"ז שנים. הוא מרבה להביא בו מדברי המקובלים הראשונים ומתורת אביו וחכמי דורו שבמקום מגוריו. בתקופה יותר מאוחרת הכין מהדורא בתרא (מהדורה שניה) מן הספר, כולל תוספות טעמים רבות. המהדורה הנדפסת היא המהדורא בתרא (לראשונה, ירושלים תרמ"ג/ה); (ב) כתאב אלרמל (ספר החול) – ספר גורלות בשיטת זריקת גרגרי חול הידועה בכל מרחב התרבות המוסלמית. ספר היה בעל מגמה שימושית־מעשית, כפי שכותב המחבר בסופו, נכתב במקורו בערבית ומצוי בכתבי יד רבים. נראה שהמחבר כללו במהדורא בתרא של חמדת ימים, בפרשת שופטים. תרגומו העברי נדפס לראשונה בספר ילקוט משה למשה בן ישראל בנימין (מונקאטש תרנ"ד); (ג) כתאב אלזיגׂ – ספר תכונה העוסק בחישובי מערכות הכוכבים והגלגלים והשפעתם על בני אדם. שבזי עסק הרבה בנושא זה גם בשיריו. הספר לא נדפס וידוע מכתב יד אחד בלבד; (ד) פירוש קצר על ההפטרות הכלול בשולי ספר הפטרות שהעתיק המחבר עצמו (פנחס הלוי תשס"א); (ה) ספר המרגלית – חיבור רפואי הידוע מכתב יד אחד בלבד (טובי תשמ"ט).

שירתו

אבל ללא ספק ייחודו של שבזי הוא בשירתו. המשורר מיוחד בבחינות שונות של מפעלו הפואטי: (א) הקף היצירה; (ב) גיוון הסוגות השיריות המיועדות לכלל החיים היהודים במחזור השנה ובמחזור החיים – שבת ומועדים, חתונה וברית מילה, הללות, פיוטים, מספדות, קינות, שירי מענה, שירי חידה, סליחות ומרנות לבית הכנסת, שירים למסיבות החברתיות בבתים הפרטיים ואף שירים משעשעים במתכונת שירי החֻמַיני של המוסלמים בתימן; (ג) שליטתו בשלוש הלשונות בשירה היהודית בתימן – עברית, ערבית וארמית; (ד) המקוריות הלשונית והכישרון ליצור מלים חדשות המעמידים אותו במקום של כבוד בין משוררי ישראל לדורותיהם; (ה) השכלתו במקורות היהודיים והערביים, כולל השירה הערבית, שכן כתב שירי חול רבים במתכונת שירה זו בתימן; (ו) פיתוח מבנה שירי האזור (מֻוַשַּׁח) במידה שמעולם לא נודעה לפניו; (ז) ביטוי לסבל של הקיום היהודי תחת שלטון האסלאם בימיו באופן ששיריו מהווים תיעוד בעל ערך רב לתולדות יהודי תימן בימיו.

כאמור נולד שבזי וחי במשפחה שהשירה הייתה חלק מחייה. כבר בימי נעוריו החל למשוך בעט המשוררים. בשונה מן המקובל בשירת תימן, עיקר עניינו בשירתו היה בצעירותו בחוויות הפרט שלו. מצבו הכלכלי הדחוק, הצורך לנדוד על פתחי נדיבים, הרדיפה אחר החכמה–כל אלו עולים מתוך שירתו בתקופת חייו הראשונה. השירה הייתה לו הכלי הרוחני העיקרי ליצוק בו את הגיגי רוחו ואת סערת נפשו.משבגר והגיע לגיל העמידה, ומשהחל לעמוד על גורל כנסת ישראל שבתימן הנרדפת על ידי קנאי האסלאם החשוכים מבית מדרשם של הזַידים והשאפעים, החל לשנות טעמו וסגנון שירתו. נראה שלא היה זה משבר פתאומי אלא תהליך שנמשך פרק זמן מסוים. בסופו שלדבר, הוקדשה שירתו כולה לעם ישראל. שבזי הפרט נעלם בה לחלוטין, ואין הוא נוכח בה אלא בחתימת שמו בראשי השירים, בסופם או בראשי הבתים שבהם.

משהחל שבזי לשאת בעול הציבור, נטש עצמו וטשטש דמותו האישית, מזדהה לחלוטין עם ישראל שבתימן, בשמחתו ובכאבו, בחיי החולין שלו ובימי החג והמועד, בקרב בני ישמעאל ובצל בית המדרש ובית הכנסת. ראש לכל מאוויי המשורר הייתה הגאולה, תמיד צפה בעיני רוחו את הגואל־המשיח המשיב את בני עמו אל ציון וירושלים, ובחלומו בהקיץ חזה את הכהן הגדול בעבודתו במקדש ואת המוני ישראל ושבטיו עולים לרגל וחוגגים את המועדים. לא בכדי ייחסה לו מסורת העם קפיצת הדרך מדי ערב שבת לירושלים שם בילה בקדושה את יום השבת וממנה שב אל חיי החולין עם צאת השבת. הגאולה והמשיח נתפשו בחזיון רוחו הסוערת, כברוחם של רוב יהודי תימן, כדבר של ממש; 'הלכתא דמשיחא'  שלו לא הייתה עניין לימים רחוקים שמי ישור עת בואם, אלא מציאות קרובה בזמן ובמקום.

ואכן בני דורו ובני הדורות שלאחריו חשו, כי שירתו היא  המבע הטוב ביותר לחייהם הקשים מחד גיסא, ומאידך – נשאה את הציפיות המשיחיות לעתיד – הגאולה והשיבה לארץ ישראל. את האתוס הלאומי־הרוחני שלו גילם שבזי בדמות האישה בשירתו, שהיא אחת הדמויות השכיחות ביותר בה. מטבע הדברים, דמותה שכיחה בעיקר בשירים המיועדים למסיבות החתונה. אולם, אף שהרקע החברתי לשירים אלו הוא נישואי החתן והכלה הארציים, הרי דמות האשה בשירת שבזי כלולה ממגוון מורכב של דמויות נשיות נוספות, כולן על דרך האלגוריה: התורה, הנפש, כנסת ישראל וארץ ישראל. דמויות נשיות אלו – זו הארצית ואלו האלגוריות – משתלבות זו בזו באופן מופלא והן מתעצבות על פי העושר העצום של כלל המקורות הרעיוניים והספרותיים של עם ישראל לדורותיו: המקרא, ספרות חז"ל, השירה העברית והערבית מימי הביניים – בעיקר שירי החתונה של יהודה הלוי, הפילוסופיה היהודית מימי הביניים – בעיקר זו של הרמב"ם, הקבלה הקדומה ושירת ישראל נג'ארה.

שירי שבזי נתקבלו בקרב יהודי תימן לא רק בשל המבע המשיחי אלא אף משום שטורים רבים בהם הקנו להם רלבנטיות וקונקרטיות בחיי היומיום. כך בשיר 'אם ננעלו דלתי נדיבים', אחד משיריו הידועים ביותר, שנועד לחתונה, משלב שבזי באופן טבעי את הבקשה לפרנסה בחרוזה המְתַנּה את מצוקות הגלות ואת התקוָה לגאולה, תוך כדי התייחסות ברורה לתלות שבין ירידת הגשמים בתימן השחונה לבין פרנסת ישראל  בתימן: וִימַלְּאָה בּוֹרוֹת נְגוּבִים / גִּשְׁמֵי בְּרָכָה יִזְּלוּ / וִיפַרְנְסָה עָנִי וָרָשׁ.  ובדומה לכך בשיר 'שור דודי דלות גברת': וּתְמַלֵּא בוֹרוֹת חֲצוּבִים / כִּי הַחֵטְא גָּרַם וְחָרַת / עָלֵינוּ צָרוֹת מְרֻבִּים.

שירי שבזי נישאו על שפתותיהם של יהודי תימן בעת ששבו לארץ אבותיהם. שירת שבזי האפילה לא רק על כל קודמיו התימנים או הספרדים אלא גם על המשוררים שבאו בעקבותיו, שכן שיריו שהושרו בהתכנסויות החברתיות השונות היו שגורים במידה כזו בפי הכול, עד שבאופן טבעי שימשו מופת לחיקוי מן הבחינות השונות: מטבעות לשון בפתיחות ובסיומים, תכנים, משקל, חריזה וכל כיוצא באלו. זה הטעם לכך שכמעט כל דיואן תימני, בכתב יד או בדפוס, מיוחס לשבזי, תוך כדי התעלמות מכל המשוררים שיצירתם נכללה בו. יתרה מזאת, במחצית הראשונה של המאה העשרים חיבר ר' שמואל צׂאהרי, חכם תימני שחי בארץ ישראל, כמאה וחמישים שירים במתכונת שירי שבזי ויוסף בן ישראל וייחסם להם. מעשה החיקוי היה כה מוצלח, עד שאחד החוקרים המובהקים לא חש במעשה הזיוף.  על פי כל האמור לעיל אפשר לקבוע, כי שבזי היה הדמות החשובה ביותר בשירה העברית שלאחר הגירוש, כולל ישראל נג'ארה.

על פי מסורת עממית חיבר שבזי חמישה עשר אלף שירים, כמניין הו"ד. וכדבריו בשירו 'אהובי איך יסוד תשאל תחילה': מְרֻבִּים שֶׁאֱלוֹת שָׁלוֹם יְדִידָך / וְשִׁירָיו לֹא יְכִילוּן הַנְּיָרוֹת (חפץ חיים, שירים, עמ' ט). לנו ידועים למעלה משמונה מאות וחמישים שירים של המשורר. ייתכן כי סקירת דיואנים כתובי יד רבים המצויים בספריות ציבוריות או פרטיות תגלה שירים חדשים של שבזי שלא תועדו עד כה. על כל פנים נראה כי משוררים מעטים בלבד – אם בכלל – בתולדותיה הארוכות של הספרות העברית, יכולים להתפאר בהיקף עצום כזה של יצירה. אף יש לציין, שרבים מן השירים ארוכים ביותר, לעִתים לא נדירות יותר ממאה וחמישים טורים בשיר אחד.

למרות האהדה העצומה שרחשו יהודי תימן לשבזי וליצירתו, מועט למדי היה מספר שיריו שנדפסו בדיואנים המסורתיים או בקבצים ליטורגיים אחרים, לפי שהמבחר ששימש את הקהילות בתימן היה מצומצם ומיועד להזדמנויות המיוחדות במחזור החיים ובמחזור השנה. כך אירע, שרוב יצירתו השירית נשארה גנוזה בכתבי יד. רק חוקרים חדשים בארץ ישראל החל באברהם נדאף בשנות העשרים למאה העשרים, ואחריו יהודה רצהבי, רצון הלוי ואנוכי, החלו לפרסם רבים משיריו על פי מקורות שבכתבי יד. האוסף הגדול ביותר של שירי שבזי נתגלה בשני דיואנים הכתובים בעצם כתב ידו והכוללים מאה וחמישים וארבעה שירים, שרובם לא נודעו ממקור אחר (סרי־טובי תשל"ו). בעיקר חשוב אחד מכתבי היד הללו, שבו נכללו שירים מימי צעירותו של המשורר ובהם פרטים ביוגרפיים חשובים אודותיו.

על העניין הרב שעוררו שיריו בקרב יהודי תימן תעיד העובדה ששניים מחכמי תימן בדורות האחרונים כתבו פירושים לחלק משיריו ומשירי יוסף בן ישראל: ר' יחיא קרח, ראשון החכמים המשכילים, כתב פירוש בשם 'משכיל שיר נגינות' על ה'נשוַד' ופירוש בשם 'משכיל שיר ידידות' על ה'שירות' (חפץ חיים); ואלו בנו עמרם קרח כתב פירוש בשם 'עלמות שיר' (עלמות שיר); שירים בודדים פורשו על ידי ר' שלום אלשיך (טובי תשמ"ב).

שירת שבזי ושירת החֻמַינִי

החֻמַיני היא אסכולה ייחודית לשירה התימנית המוסלמית, הכתובה לעִתים קרובות בהשפעת הלהג התימני המדובר של הערבית ושלא על פי הכללים המחמירים של השירה הערבית הקלסית, בייחוד מבחינת המשקל. כבר אידלזון ייחס את השימוש באמצעים ספרותיים בשירת תימן העברית להשפעת השירה המוסלמית המקומית גם באשר למשקל (אידלזון־טורטשינר תרצ"א, עמ' 360). אך החוקר הראשון שערך מחקר משווה מקיף בין השירה היהודית בתימן לבין השירה המוסלמית בתימן באסכולת החֻמַיני הוא מ' פיאמנטה, שהגיע למסקנה ברורה: המשוררים היהודים בתימן, ובעיקר שבזי, הלכו בעקבות סוגה שירית זו בבחינותיה השונות, תוך כדי  הפיכת דימוייה ולשונותיה הציוריים לסמלים יהודיים דתיים (פיאמנטה תשמ"ד, עמ' 37). דעה מבוססת יותר באשר להשפעת שירי האזור המוסלמיים בתימן על שירי האזור היהודיים בתימן הביע דוד צמח ז"ל במחקריו על שיר האזור בעל המבנה הכפול בשירת החֻמַיני בתימן ועל הזיקה המובהקת בין שיר האזור היהודי לבין שיר האזור המוסלמי בתימן (צמח 1988; תשמ"ט). הגדיל מכולם מ' וגנר שערך מחקר השוואתי מקיף ומעמיק, המתייחס בעיקר לצד המוטיבי והתוכני (וגנר 2009).

יצוין, שרק כמאתיים שנה לאחר המצאת  הדגם התימני הבלעדי בשיר האזור המוסלמי בתימן, החלו משוררים יהודים להשתמש בו ביצירתם. ראשון שבהם היה ככל הנראה יוסף בן ישראל שגילה פתיחות לשירה הערבית, אולם שבזי תרם יותר מכל משורר יהודי אחר לפתיחת שערי השירה העברית־היהודית בפני האפיונים הייחודיים של החֻמַינִי – השפעת הלשון העברית המדוברת, המבנה הכפול של האזור והמוטיבים החילוניים המובהקים של היופי והחשק (טובי 2006; 2008). כדרכם של המשוררים היהודים בספרד שהושפעו משירת החשק הערבית (טובי תשס"ח), העניק למוטיבים החילוניים ממד דתי־לאומי על ידי השימוש באלגוריה. אלה  דברי יהודי אנונימי מתימן שהקדימם לדיואן שהעתיק, דברים הבאים להדגיש את ממדיה הלאומיים של שירת שבזי ולהרחיק פרשנויות נלוזות ומסולפות (כ"י מכון בן־צבי 1151, עמ' 36ב):

אעלם יא אייה אלחכים, אדׂא כנת פהים, אן מא ראית פי דיואן אלשירות בל"ע חביבי כׂלילי לא תצׂן אנהו [תרגום: דע, אתה החכם, אם מבין אתה, כי כשתראה בדיואן השירות בלשון ערב 'חביבי', 'ידידי' אל תחשוב, חלילה וחס, כי הוא] דברי חשק כמא [!] שסוברין המינים שאינם מאמינים בדברי הקבלה. אלא שהמשורר, בין ר' שלום שבזי בין שאר המחברים שירות ותושבחות, נצנצה בהם רוח הקודש וראו כי רוב ארץ תימן אינם בעלי תורה ורובן הולכים בנימוסי הגויים ושומעים דברי נבלות ודברי זנות בימי אידיהן ושמחין ומשוררין ומרקדין עם הגויים ועם הנשים עד שבאין לידי  עברה. כיוון שראו החכמים הא<לה> כגון רבינו שלום בן יוסף שבזי וחביריו שהיו בימיו, עמדו  וחברו שירות,  בל"ע, כדי להבדיל אחיהם מן האומות והייתה כוונתם לעורר הקץ ולקרב הגאולה. וכל מה שזכרו בל' חביב או ודוד או כ'ל [תרגום: בלשון 'חביב' או 'אהוב' או 'ידיד'] רמז למלך המשיח. ומתוך צער שהיה מצטער אבא שלום בן יוסף שבזי על אריכות הגלות ועל רוב גזרו[ת] שאומה"ע [שאומות העולם] גוזרים על ישראל היה מעור[ר] הקץ ומתפלל לפני הקב"ה אולי יזכה ויבא גואל בימיו והיה מסדר השיר בתפילתו כאלו הם ב' אהובים שהם מתפוג[גים] זה עם זה וכוונתו לעורר המשיח אולי הגיעה השעה ונשלם הגלות.

ולא כתבתי זה אלא בשביל מי שאינו בקיא בתורה לבל יכשל ויאמר שהם דברי חשק ומליצה. אבל מי שהוא ת"ח, התורה והמשנה והקבלה ודברי רז"ל יספיקו לו. ודי למבין.

המהדורה שלפנינו

למרבה הצער, עדיין אין בידינו מהדורה מדעית כלשהי הכוללת את כל שירי שבזי, למעט שירים בודדים או קבוצות שירים מסוימות. מציאות זו מוֹנעת למעשה עריכת מחקר מעמיק וממצה של שירת שבזי, וכתוצאה מכך אף של כל משורר אחר בן תימן, בגלל העדר היסוד ההשוואתי עם המשורר הקלסי של האסכולה התימנית. הקובץ שלפנינו, הכולל מבחר של שמונים ושלושה משירי שבזי, הוא הראשון מסוגו המיוחד למשורר זה. בחירת השירים מכוונת להציג בפני הקורא את יצירתו השירית של שבזי לסוגיה, הן שירת הדיואן המיועדת לסעודות השבת והמועדים ולמסיבות השמחה השונות ובעיקר החתונה, והן שירת הקודש המיועדת לבית הכנסת. כמו כן ניתנה הדעת לייצוג הרב־לשוני של שירת שבזי – עברית, ערבית וארמית ולייצוג המבני והפרוזודי – שירים במבנה קלסי פשוט, שירים במבנה סטרופי ושירי אזור שהגיעו בשירת שבזי לשיא פיתוחם בשירה העברית, הערבית והערבית־היהודית. נוסח השירים הכלולים במהדורה זו נבדק על פי המהדורות הנדפסות השונות של הדיואנים התימניים ועל כתבי יד, בלוויית תרגום טורי השיר הערביים והארמיים ופירוש קצר ברוח הסדרה שבה נכללה המהדורה.

שמונים ושלושת השירים מחולקים כאן לאחד עשר מדורים על פי ייעודם ותכניהם. אך זאת יש לדעת, כי חלוקה זו אינה חותכת וחד־משמעית, לפי שלעִתים קרובות נושאים ומוטיבים מסוימים חוזרים בסוגי השירים השונים לכאורה, בייחוד גלות וגאולה, דמות האשה האלגורית המכוונת למהויות רעיוניות נפרדות: הנפש, השכינה, כנסת ישראל, התורה וארץ ישראל.

מלאכה זו מיוסדת על מהדורה מקפת של כל שירי שבזי שכותב טורים אלו שוקד על הכנתה ושנתמכה בעבר בסיוע כספי נדיב על ידי הקרן הלאומית למדע.

חברים – הזבוב והצב – ראיון עם המחבר סול פורט

חברים

הזבוב והצב

הראיון עם המחבר סול פורט

התרשמותי: כשהספר הגיע אלי לסקירה התלהבתי כבר מהכריכה הכל-כך מיוחדת ומהאיורים היפהפיים על הכריכה ואלו המלווים את האלגוריה החכמה.

הספר כתוב בחכמה והוא בעל טקסט אמביוולנטי ופונה אל נמען כפול, מבוגרים וילדים. הניגוד עליו מצביע המחבר, בין גילו הצעיר של הצב, 200 שנה לבין הזבוב הבא בימים, והוא כבר בן 16 שעות, מעצים את הפערים והניגודים בחיינו, ובין התפיסות השונות והיכולת להתגבר עליהם, בזכות האהבה. נשמע קלישאתי משהו, אבל כתוב בהמון אהבה ומעצים אותה. מומלץ מאד !!!!!

אמנם, כבר המלצתי על ספר זה לפני זמן לא רב, אבל סקרנותי הגבירה את התעניינותי במחבר העומד מאחורי הטקסט המופלא והספר המיוחד, שלא רואים הרבה כמותו על המדפים.  התעניינותי הובילה לשיחה עם המחבר, ולא התאכזבתי, סול פורט, או שאול פורת בשמו עפ"י תעודת הזהות, אדם מזן נכחד, איש רב גוונים,  בעל חוש הומור, בעל ידע רב ומרתק. בהמשך אביא "קטעים" נבחרים מאותה שיחה.

סול פורט או שאול פורת, מי אתה ?

יש לי סוד –

"זה הסוד שלי,

כל הסוד שלי,

יש בי משהו כזה …..

כל איש ברחוב נועץ בי עיניים,

וחולם חלום יפה" (מילים יחיאל מוהר – לחן עממי).

זה היה בהומור, ובכן מי אתה ?

סול פורט עלה ארצה בהיותו ילד ונהנה מקבלת פנים נלהבת עם הגיעו ארצה. המדינה העמידה לרשות משפחתו בית מאד מרווח בצורת אוהל, וכדי שלא ירגישו בודדים צרפו לאוהל עוד כ-6 משפחות. כולם אכלו בחדר האוכל של המאהל. האוכל היה משביע לרוב, אם כי לא נתנו "קוויאר".

התקופה הייתה תקופת הצנע וניתן היה להשיג לילדים קצת חמאה בשוק השחור, והספסרים חגגו. שוקולד נראה לעיתים קרובות, אבל רק בתמונות. המחסור במוצרים צריכה איכותיים היה גדול. היחידים שכלו להרשות לעצמם ליהנות מרמת חיים קצת מעל הממוצע, היו אלה שהפרוטות היו מצויות בכיסם, ובכמויות גדולות.

בתקופה הצנע הזו גדל סול פורט ומחסור מכל הטביעו בו את חותמם. הוא עסק בכל עבודה אפשרית שהוצעה לו לאחר שעות הלימודים. האפשרויות לא היו רבות, בעבור הנער בן ה-14. במקרה השתתף בתחרות לכתבים צעירים בעיתוני ילדים. וזכה לתואר כתב צעיר עם משכורת עתק שהספיקה לשלם בעבור הסרט אותו ראה בסופי השבוע. כדי לשפר את "דמי הכיס" שלו עסק גם בכל מיני עבודות כפיים. מסגרות, מפעל לחוטים, נגריות וכד'.

מכל העבודות בהן עסק עבודת הכתיבה הייתה החביבה מכולן, למרות היותה בסך הכל גם עבודת כפיים. גם כאן כאבה היד לאחר מספר עמודים. מכונת הכתיבה הגיעה לאחר עמל רב, ורק כעבור כשנתיים. כאן הוא נתן דרור לחלומותיו, והיו הרבה כאלה. גיבוריו לחמו גם באיתני הטבע ויכלו להם.

וכאן טמון סודו של סול. אם אתה רוצה להשיג משהו, הילחם בעבורו. אל תרים ידיים כי בסופו של דבר "אין דבר העומד בפני הרצון".

סול פורט (שם העט של שאול פורת), רופא, עורך דין ואיש עסקים. יליד ורשה פולין 1938. עבר את השואה כילד  בגטו לודג'. חלק גדול ממשפחתו המורחבת נכחד בשואה.  ב-1949 עלה עם אמו ארצה, אביו הצטרף אליהם שנתיים לאחר מכן. התגורר בחיפה עד גיוסו לצבא. אחרי השירות הצבאי נסע לאירופה. בין 1961 ל-1967 למד רפואה בוינה והמשיך בלימודי הפסיכולוגיה עוד 5 שנים. את הסטז' עשה בבית החולים האזורי למחלות נפש בזלצבורג. ב-1975 קיבל את תואר הדוקטור שלו (PHD) וכן אזרחות אירופאית. התגורר באירופה כ-25 שנים. מתוכן כ-7 שנים חי ברומא ועבד כיד ימינו ומנהל השיווק האירופאי של הטייקון היהודי הנודע, רוברט מקסוול.

 ב-86 חזר לארץ ועבר לחיות בתל אביב, בה מתגורר עד היום, תוך שהוא ממשיך לנהל את עסקיו באירופה ומחלק את זמנו בין הארץ לחו"ל.

בשנת 1995 סיים לימודי משפטים באוניברסיטת תל אביב, וכיום עוסק בעריכת דין.

סול פורט פירסם מספר ספרים בארה"ב ובאירופה וכן סיפורים בעיתונות האירופאית. ידוע גם בשם העט לואי מרטל. "חברים הזבוב והצב" הוא ספרו השני בעברית. ספרו הראשון, "גם מלאכים מתים" (רומן למבוגרים), יצא בהוצאת מודן (2010).

מדוע השימוש בהטרונים?

לדעתי, קל יותר לחבב את ההטרונים, לארגן אותם על הבמה. תמיד אנחנו מסתתרים מאחורי דמות או מאחורי מישהו או משהו. כאשר מלבישים תפקיד על הדמות היא יותר ממושמעת.

כסופר אני גם במאי של המתרחש בעלילה ופשוט קל יותר לעבוד איתם. הם יותר ממושמעים מאשר דמויות אמיתיות וניתן לכוונם ביתר קלות למחוזות השונים אליהם אנו רוצים להגיע ולומר את הדברים המתאימים ביותר, ושלא תמיד הם גם הנכונים.

הטקסט בספרך הוא אמביוולנטי, כלומר, פונה לנמען כפול, לילדים ומבוגרים. צורת כתיבה זו מכוונת?

כתיבתי בספר  "הזבוב והצב" היא אמביוולנטית והסיבה לכך שהגבולות בין שתי האוכלוסיות הוא רופף לחלוטין. יש ילדים המתנהגים כאנשים בוגרים לכל דבר ומצד שני יש מבוגרים שנשארו ילדים ושכחו להתבגר.

הרבה מבוגרים קוראים יותר בקלות טקסט שנכתב עבור ילדים, למשל מבוגרים רבים את "כיפה אדומה". כל ספרי המעשיות הם לא ספרים לילדים, הם בעל טקסט אמביוולנטי, הדוגמא הטובה ביותר הוא הנסיך הקטן; כל הילדים אוהבים את הספר הזה, אך בהתבוננות לעומק  יש הרבה סרקזם, ולמעשה העולם מורכב מכמה מיליונים של שיכורים, ובכל פעם שקוראים את הספר מגלים דברים שלא גילינו בקריאה הקודמת.

מהנחש שבלע את הפיל אפשר ללמוד המון. הנחש קיבל צורה של כובע לאחר שבלע את הפיל. ניתן גם ללמוד שלא ניתן להסתיר יותר מידי, בסוף הכל מתגלה, ולא מה שרואים זה מה שבאמת התרחש.

כלומר, יש בטקסט אמביוולנטי מסרים שעוברים מעל ראשו של הילד.

הפניה בספר "הזבוב והצב" היא יותר לקוראים המבוגרים, שהם קהל היעד העיקרי אליו כוון הספר. הספר עוסק ביחסי אנוש הנרקמים לאורך שנים והילד עוד לא הווה ניסיון זה.

האם לעיסוקיך הרבים והמגוונים יש השפעה על כתיבתך המורכבת  או על הצורך בכתיבה?

עיסוקי השונים תרמו בעיקר לניסיון חיים עשיר אשר בא לביטוי בעלילות השונות.

ברור שכן. הספר עוסק בפן הפסיכולוגי והסוציולוגי בחברה ונעשה כאן ניסיונות להסביר מושגים חברתיים בצורה קלילה המובנת לכולם. הכתיבה באה רק  מתוך האהבה לכתיבה.

אולי זילות השפה ? אני שואלת.

הזילות היא לא רק לשפה, היא לכל החיים, לחיי היום-יום.

מה יחסך לספרים האלקטרוניים ?

אני פחות אוהב את הרעיון.  אני אוהב את הריח בחנויות הספרים, להרגיש את הריח ולהרגיש את הספר.

אני אוהבת ספרים ישנים ולנבור בחנויות יד שנייה, ואתה ?

בטח.  אני מאד אוהב לנבור בחנויות ספרים יד שנייה. יש לי אוסף ספרים מהמאה ה-17. אני אוהב לבקר בחנויות ספרים יש שנייה בכל מיני מקומות בעולם, ואני מוצא אוצרות. זה ממש עונג לקרוא את שנת ההוצאה הרשומות באותיות לטיניות (רומיות) ולחשב את השנה.

 

יש ספרות מסוימת שאתה מעדיף לקרוא ?

לא, אני אוהב לקרוא הכל, הרבה ספרות איטלקית.

יש סופרים הנערצים עליך?

יש. אחד העם, יל"ג. אני פחות מתחבר לכתיבה המודרנית, בגלל זילות השפה. השפה רזה ולא מעמיקה ולא מקיפה, שפה של שני גרוש. כמה מהרומנים הנמכרים מאד טוב הם נכתבו בשפה הזאת. יש כותבים שיש להם אמביציה מאד גבוה ואין להם בושה, ואם זה נמכר טוב, הם ממשיכים לכתוב, ואם הספרים לא מסורבים בהוצאות לאור, הם ממשיכים לכתוב ולפרסם.

מה דעתך על מה שהתרחש השנה בשבוע הספר, המחאה של הסופרים.

הסופרים צודקים. התחרות נועדה להוכיח איזו מן ההוצאות לאור מסוגלת להביא מבצעים טובים יותר, ולהעצים את הכתיבה האיכותית.

ועוד קצת על הספר

חברים

הזבוב והצב

בשעת בוקר מוקדמת, על גג בטון של בנין דו-קומתי, נפגשים אלקידיק ארכיבלד טלבוט-צב צעיר בן מאתיים שנה, וסלומה מוסקדור-זבובה מבוגרת בת שש-עשרה שעות.

"אתה רוצה להיות חבר שלי?", שאלה הזבובה בקול צייצני וחלוש.

"לא רוצה ולא רוצה! ענה ברוגז ארכיבלד הצב… מה את כבר מסוגלת לתרום?"

"אני יכולה לתרום דבר אשר נדיר למצוא בימינו," אמרה סלומה הזבובה והשתתקה. לאחר הפסקה קצרה הוסיפה, "אני מסוגלת לתרום אהבה, המון אהבה".

הצב והזבובה הם אלגוריה לשני ניגודים, המתגברים על הפער שכמעט אינו ניתן לגישור והופכים לחברים בלב ובנפש.

הם שוברים את מעגל הבדידות בו הם שבויים, ומעניקים זה לזו מתובנות חייהם:

 "אנו צריכים לחיות לפי כללי ה'כאילו'", אומר הצב לזבובה. "להיות יותר חופשיים ולא כבולים לכל כללי המסורת של בני מיננו".

"ואתה יודע את הכללים האלה?", שאלה סלומה בהתפעלות.

"אז ככה", המשיך ארכיבלד, "התחילי לעבוד כאילו מעולם לא היית זקוקה למשהו, התחילי לאהוב כאילו מעולם לא נפגעת ממישהו, פצחי במחול כאילו אף אחד אינו מביט בך, התחילי לשיר כאילו אף אחד אינו שומע והתחילי לחיות כאילו גן עדן הוא כאן, עלי אדמות".

וולף בולבה, מאייר הספר , נולד ב-1951 בברית המועצות. סיים את לימודיו בבית הספר הגבוה לאמנות במולדביה וכן באוניברסיטה הפוליגרפית באוקראינה. זכה בפרסים יוקרתיים על איור ספרים (של שקספיר, גיתה, דוסטוייבסקי, בלזאק, אנדרסן, הופמן, שלום עליכם ועוד) ולימד ציור וגרפיקה באוניברסיטה לאמנות בקישנייב. השתתף בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות נבחרות, ברחבי ברית המועצות וכן באפגניסטן, בולגריה, גרמניה ושבדיה.

 ב-1991 עלה ארצה עם משפחתו, הצטרף לאגודת הציירים בישראל ולאגודת המאיירים, הפך למרצה מן המניין ללימודי עיצוב ב"ויטל" והקים את "הסטודיו" להכשרת מאיירים.

השתתף בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות ברחבי הארץ. זכה בפרסים יוקרתיים כמו  הפרס לאמנות ע"ש יעקב פיכמן ופרס על המקום הראשון בתערוכת האיור ע"ש אורי צבי גרינברג, "נגוהות", ב-2002 .

אייר, עד כה, כ-130 ספרי ילדים ומבוקש מאד בגלל איוריו מלאי הדמיון והפנטזיה והשימוש בטכניקות רבות ושונות המותאמות לתוכן הספר ואופיו.

אחד הספרים הראשונים שאייר בארץ היה "חלומותיו של מלך" מאת לאה גולדברג. הוא עובד עם מרבית הוצאות הספרים הגדולות בארץ ועם סופרים ומשוררים ידועים, כמו: סמי מיכאל, שלומית כהן-אסיף, שלמה אבס, עמלה עינת ועוד. חי ועובד בראשון לציון.

ציפור באולם ההמתנה

ציפור באולם ההמתנה

מאת: אורגד ורדימון

הוצאת גוונים

* * * * * *

109 עמודים, 78 ₪

שירתו של אורגד ורדימון היא רבת פנים וגוונים. בקובץ "ציפור באולם ההמתנה" נוגע אורגד בנושאים רבים בכל הווייתו, באהבה ומעורבות רגשית עמוקה. ויש לו מה לומר על כל נושא אליו הוא פונה בשירתו, בעיקר בשירתו החברתית-פוליטית. שכן אורגד הוא משורר הכותב ללא משוא פנים, שדעותיו החברתיות ומעורבותו באות לידי ביטוי בשירים לא מעטים ובעוצמה מצליפה. מן השירים היפים בספר – שירי התמודדות אמיצה במחלה קשה, לצד שירי אהבה חושניים לאישה אהובה ולנשים באשר הן. וכן שיריו הלוקאליים, התל-אביבים, החובקים את העיר בה נולד ובה הוא עושה את חייו.

ראוי לתשומת לב מיוחדת הוא השער בו חותם אורגד את הספר, "עיר ההרגה עמנו תמיד", שער המכיל שלוש פואמות, שנכתבו בעקבות מסע שורשים לפולין שעשה עם רעייתו.

"ציפור באולם ההמתנה" הוא קובץ רב שירים מרתק ואקלקטי מאוד, ועם זאת נדמה כל הזמן שקו אחד עובר, כחוט השני, ומחבר את השירים כולם בהרמוניה אחידה וססגונית כאחד.

ציפי שחרור, עורכת הספר.

בספר שישה שערי שירה המאגדים כמאה שירים נבחרים המסכמים תמונות מן העשור שבין 1996 ל-2005.

אורגד ורדימון, קולנוען וסופר, נולד (1939) וחי בתל אביב כל חייו. הפיק את המחזמר "שיער" ואת הסרט "שלום תפילת הדרך" של יקי יושע ועוד. חלוץ הקולנוע האיכותי בארץ. ניהל את בתי הקולנוע "אלנבי" ו"תכלת" בתל אביב וקולנוע "חן" ברחובות.

דור שישי בארץ. בגרות בגימנסיה הרצליה, תארים בכלכלה, משפטים, סוציולוגיה ומדעי המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, שיריונאי, נכה צה"ל, סגן אלוף במילואים.

ספרו הראשון "המלחמות הקטנות שלי" יצא בהוצאת שוקן בשנת 2004, ספרו השני "שנות חיינו היפות ביותר" יצא בהוצאת עט ועת, 2010. ספרו השלישי בטרילוגיה "מתחת לפוסטר של חלף עם הרוח", נמצא בשלבי כתיבה. כמו כן, פרסם ספר שירה בהוצאה עצמית, 2006, בשם "באהבה".

אורגד ורדימון, יותר מהכל הוא לוחם – גם כשהסיכויים לנצח כמעט לא קיימים. לוחם למען השפה העברית, נגד כפייה דתית, בעד ציונות שפויה, נגד הקיצוניות הימנית, בעד הקולנוע הישראלי. בשנים האחרונות הוא נלחם בעיקר נגד מחלת הסרטן שתקפה אותו שלוש פעמים – ובכולן יצא מנצח. אבני הדרך החשובות בחייו עומדות בסימן מלחמות: הוא נולד בימי מלחמת העולם השנייה, עוצב לאור מלחמת השחרור ועבר מהפך פוליטי-חברתי בעקבות מלחמת יום הכיפורים ומחדליה. מאדם "מתבונן" הפך לאדם "עושה" ושבר את השתיקה המאפיינת את בני דורו-הדור שחונך לשתוק.  הוא הצטרף לתנועת המחאה של מוטי אשכנזי. היה רכז תנועת "רצ – התנועה לזכויות האזרח". השתתף בהקמת אחת התנועות שייסדו את "שלום עכשיו". יוזם ומוביל המאבק המוצלח לפתיחת בתי קולנוע ותיאטראות בערבי שבת בארץ. ניהל פרויקט "קול קורא" במסגרתו הופקו ספרוני הדרכה לצעירים בנושא "חירויות הפרט" ופרוייקט הפקת 5 סרטי הדרכה באותו נושא. ממקימי עמותת "מנוחה נכונה" ויו"ר העמותה בתל אביב עד 2004.

התרשמותי: הספר ציפור באולם ההמתנה הוא מעין מסע פנימי של המחבר, הנוגע בכאב, בחיים ובמוות, באהבה ותשוקה המלווים במקצב המעניק לשירים תמונה עם צבע וקול. לאחר התעמקות מהנה בשירים של אורגד ורדימון, אני ממליצה בחום על הספר, והפניתי אל המחבר כמה שאלות, להלן השאלות והתשובות;

אורגד, בהקשר לשיר הראשון בספר, בשורה האחרונה: "מי אני?", מהו כרטיס הביקור שלך, מי אתה ?

גל צונאמי, הר הולך ומתעצם של רעיונות ורגשות – במילה, צליל, מקצב וצבע – מחפש תמיד לפרוץ לעשות ולהתבטא, אך חסום ("כמו במדינת משטרה, כשאפילו החיים בהשאלה"). ובחזרה לשתי המלים: אם הייתי יכול לבודד מתוך גל הצונאמי הזה תשובה – לא הייתי שואל.

בשירך "האדום שלי אינו האדום שלך" אני פירשתי אותו כשיר פוליטי, אבל אפשר לראות בו גם שיר המדבר על החיים והמתים.

לא למדתי שירה, אך הבנתי שהשיר הסובייקטיבי, כפי שהוא נקרא, הוא השיר. ומן הצד השני – בהרחבה ל-"מי אני" הנ"ל – אני אדם מאוד פוליטי, אך שונא השתעבדות לסמלים (אוהדי קבוצת כדורגל עלולים להרוג – ולו רק בגלל צבע חולצת היריב). מכאן שלא האדום המבודד לפוליטי, הוא שהיה לנגד עיניי אלא האדום כסמל. הגדרה. אם תרצי: מיתוג.

זה קורה לנו יום יום, כשאנחנו מסמנים תכונה מסוימת, עצם או אדם תחת סמל כמו מוסכם, אלא שכשננסה לבדוק זאת לעומק, נמצא שהזולת רואה את כל שכל כך ברור לנו (כאדום? חום? כחול?) – אך באופן כל כך שונה. כל אי ההבנות מתחילות בכך. ובאהבה יש לצבעים הללו הרבה יותר גוונים ותת גוונים מאשר בפוליטיקה, או בכלכלה.

בהתייחס לשירים העוסקים באהבה. אצטט את פרויד: "חברה אינה רואה איום חמור יותר על שמירת תרבותה מאשר האיום של שחרור האיסורים על היצרים המיניים וחזרה אל התשוקות הראשוניות. הדבר השני שהחברה פוחדת ממנו הוא האמנות". פרויד גם טען שהעיסוק באמנות היא סובלימציה, ביטוי מעודן כאשר אין אפשרות להביא לידי ביטוי את האנרגיה המינית (ליבידו).

יש נטייה לראות התפתחות תרבותית כקדמה. התמימות הזאת מודגמת לנו יום יום, בראשית המאה ה-21, כשאנחנו, שגדלנו בסוף שנות ההתפתחות התרבותית המהירה (חיים על "כדור" הארץ…) עברנו כנראה את שיא המעלה בעקומה המעגלית הזו ומדרדרים עכשיו במורד הצד הנגדי. אם בשנות הששים – שמונים של המאה הקודמת הגענו לשיא, לאותו שחרור יצרים מדובר, הרי שאנחנו חווים עתה את "הרגרסיה", התוצאה של אותם פחדים – והכיוון: יוזמות אין ספור להגבהת חומות האיסורים על שחרור היצרים המיניים ואולי אף על עצם ההכרה בקיומם. וכשאת מצטטת את פרויד, בהקשר לאמנות, הרי שתשובתי גם מתחברת לתשובה לשאלה הראשונה, כנ"ל: הרצון הזה לפרוץ (את כל החומות) – ובכל כלי הביטוי – האין הוא אותו אלמנט באמנות ממנו הם כה פוחדים?

באשר לסובלימציה? כן, בוודאי, אך – ולצערי – עדיין לא מצאתי באמנות את הפורקן האלטרנטיבי לאותו ליבידו. לפחות ככל הנוגע למצבים נקודתיים.

עד כמה הטקסט צריך להיות גלוי, לדעתך. אני באופן אישי אוהבת לקרוא שירה שמסקרנת אותי ומאתגרת אותי מבחינה קוגניטיבית – יש ממצאים שמצביעים שקריאה מסוג כזה, יותר מאתגרת ומושכת ונשמרת בזיכרון, יותר מקריאה גלויה, שנכתבת בשפה רזה והרעיון בה שטוח. (בגלל מבנים שכליים).

הנכון הוא שאיני אוהב לכבול את עצמי, נקודה. כך שגם בשירה לא הייתי רוצה לראות את עצמי כותב בהתאם לציפיות הקהל ממני (ואז עולה השאלה: איזה חתך של "הקהל" ומהו או מיהו "הקהל" – שלא לדבר על קהלים, כשנמהלת גם קונוטציה של כבוד או אי-כבוד בהידברות עמם).

אישית, יש שאני אוהב ללקט פה ושם מן הצדפים והקונכיות הפזורים על חולות שפת הים, בין הרטוב ליבש. ויש שאקח קונכייה אחת שבלולית ומיוחדת – אם בצבעיה ואם בעומק חידת מערותיה, אציג אותה מול האור (אולי שקופה היא?) או אעמיד אותה על שולחני ואמתין (אולי ייצא מי?)

אין ספק שהחידתיות היא המושכת יותר, אך לעתים, וכשאני סתם בטיול לאורך החוף…

אגי משעול אמרה פעם: "מי שנועד להיות משורר יודע את זה מגיל מאד צעיר ואפילו לפני שכתב משהו. זוהי תחושה פנימית מאד מובהקת. בעיקר מדובר בסוג של אאוטסיידריות." היות ואתה מוכר יותר מתחום הקולנוע, האם ידעת מראש  שתעסוק באמנות כלשהי?  האם אינטליגנציה אמנותית היא בהכרח מכוונת לכוון מסוים, נניח קולנוע/שירה/משחק וכדומה ?

אגי משעול כנראה יודעת על מה היא מדברת. אבל, ולעניות דעתי, אני מאלו שאינם מאמינים בהכללות. ואיני רוצה להזכיר את אותם (שלהנחתי הם הרוב המכריע) שעד לסוף ימיהם לא יודעים מה או מי הם באמת, או למה נועדו…

באשר אלי, יש כאן התמודדות מאוד מעניינת עם הרעיון שהעלתה אגי משעול – שכאמור נראה טוב כשלעצמו, אך… ואולי סיפור קטן:

לקראת 29.11.48, שנה להכרזת החלוקה, קיבלנו שיעורי בית מהמורה למוסיקה, לכתוב שיר לכבוד האירוע. הח"מ בא הביתה (כיתה ג') בדילמה: איך כותבים שיר? מה זה שיר – מילים? מוסיקה?

שאלתי את אמי, את אבי… ומה באמת כבר יכלו לומר לי? אמרו תנסה. תנסה מילים, אולי חרוזים, תנסה לשיר את זה…

לקראת השיעור הבא הגעתי לכיתה עם שיר כתוב ומולחן (תוכלי למצאו באתר "זמרשת" תחת שמי, או כשמו: "תחי המדינה").

בילדותי רציתי (ראי בספרי הראשון "המלחמות הקטנות שלי") רק דבר אחד: להיות חייל בצה"ל ולמות בגבורה למען המולדת. אם היית מדברת אתי על אמנות הייתי אומר לך שאני אוהב לצייר, לשיר, להיעלם בתערוכה… אבל רוצה משהו בתחום האמנות? אבל זה הרי לא היה מקדם אותי כהוא זה לקראת המוות ההרואי עליו חלמתי…

וגם לקולנוע הגעתי בתחילה, במקרה (למרות…) ומשהגעתי הייתי הראשון בארץ שמצא את עצמו כובל את עצמו לאסטרטגיה של סרטים אמנותיים – art cinema שבגלל ויכוחים פומביים עם אורי זוהר וחבריו, ירדתי מהגדרת הסרטים "אמנותיים" והמצאתי את המונח: "קולנוע לסרטי איכות" השגור עד היום ואין דומה לו בעולם.

יש להניח שאינטליגנציה אמנותית היא כמו אותו נהר תת קרקעי המבקש לפרוץ מתישהו והיכן שהוא. יש נהרו שכאלה שלעולם לא יגיעו… ומאורעות החיים מזמנים לנו כל כך הרבה סיבות לכך… אשריי וטוב לי, שבכל זאת הגעתי לכך.

ספרך "ציפור באולם ההמתנה"  נדמה כמסע פנימי, העיסוק בחיים ומוות הנשזרים זה בזה, חוּצָה ופנימה, אבל מידי פעם מבחינים בכאב האישי המלווה את השירים. למשל השיר: "מגרד עצמי לדעת" בעמ' 80, ממחיש זאת היטב, כמו גם בשיר "תיבת הנגינה" בעמ' 85.

הכאב, הכישלון, המחלה, הנכות, המוות – הם הרי מהגדרות החיים, לא כן? יש שהם הם הצובעים את צבע יומי. הדבר היחיד שחשוב לי במקרים האלה הוא שלא להעמידם על סקאלה – ועל כך כתבתי בשירי "הכאב". אין דבר כזה: "הכאב שלי גדול משלך", מבחינתי כל כאב, של כל אחד ואחת הוא "הכי", והכאב הקשה ביותר הוא הכאב ממנו את / אתה סובל/ת עתה.

היום נמכרים/נקנים  מעט מאד ספרים, וספרי שירה בכללם, האם עובדה אין בכוחה להרפות את ידי הכותבים?

…אם הדחף הוא כגודל הצונאמי?

ואם נחשוב מאתיים, שלוש מאות ויותר שנים לאחור: האם ציפה הכותב להתעשר בכתיבתו? הרי קהל יודעי קרוא היה כה קטן… בטל בששים, גם אם נשווה למיעוט ההולך ומצטמצם של קהל קוראי המילה הטובה (ספרות? שירה?)

לסיום, האם אתה מאמין שיכול להתרחש שינוי בתחום השירה, כפי שהתרחש בתחילת המאה, ובשירת דור המדינה, האם יש סיכוי לשינוי משמעותי ומטלטל, כפי שעברה השירה העברית לפני חמישים שנה.

קטונתי.

ומצד שני , ובכך פתחתי, החיים מתפתחים במעגלי חיים, עקומה העולה בתקופה אחת ויורדת באחרת. היום למעלה, מחר למטה. יש הרבה ניוון בשהייה ארוכה מדי "למעלה".

בעבר היה מה שנקרא "משורר החצר", סמוך על שולחן נדיב כלשהו. ואילו בימינו – תופעת המשורר "כמותג" טלוויזיה,  האם היא טובה לכתיבה? רעה? מימיי לא ראיתי עצמי סמוך על שולחן של אחר, מכאן שיתכן שהרצון לעמוד על רגליי שלי הוא שמנע ממני את העוז לקפוץ מוקדם יותר למים ולכתוב, או לפרסם את שכתבתי.

ולסיכום: אני מאמין בכוחה של ההיסטוריה, שבמקרה זה אומרת: היצירה תבוא מתוך המצוקה. יהיו שיאים חדשים, אחרים ובשפה יומיומית: מדהימים.

ולוואי ונלמד צבעים חדשים, קומפוזיציות – עולם חדש, והלוואי ויותר טוב…

הזמנה לתערוכה לאמנות אקולוגית

‏‏‏‏

הזמנה לאירוע

THE POWER OF ECO-ART THROUGH RITUALS

השפעתה של האמנות האקולוגית על שמירת טבע, באמצעות ריטואלים

מרקו פוגצ'ניק – סלובניה, שי זכאי – ישראל

סיור מודרך בתערוכה, שיח גלריה, וסדנא עם האמן האורח

23.3, 10.00-13.00, בית האמנים, אלחריזי 9 תל אביב

  האמן האקולוגי מסלובניה, מרקו פוגצ'ניק, ישתתף באירוע מיוחד שיתקיים בבית האמנים בת"א, לרגל פתיחת התערוכה – ריטואלים סמויים מן העין, של חלוצת האמנות האקולוגית בישראל, שי זכאי.

אירוח האמן, מתאפשר תודות לסיוע משרד החוץ, קשתו"ם, המחלקה לקשרי תרבות ומדע.

הפקה- המרכז לצילום ואמנות אקולוגית, www.eco-art.co.il 

כניסה – 50 ₪, להרשמה מראש – eco.art.center@gmail.com 

בית האמנים ע"ש זריצקי, טל' 03-5246685 התערוכה פתוחה בימים ב-ה 10.00-13.00, 17.00-19.00, יום ו' 10.00-13.00

האירוע כולל סיור מודרך בתערוכה, שיח גלריה והצגת יצירות האמנים, המתמקדות ביצירת ריטואלים המחברים בין אדם ומקום, ובשמירת טבע, וכן סדנא של האמן האורח מסלובניה, הכוללת דמיון מודרך ותנועה, להיכרות עם אנרגיות של מרחבים פתוחים.

במהלך המפגש יוצגו ספריהם החדשים של האמנים: תווי יער- הספרייה- שי זכאי, Sacred Geography –Marko Pogaznik

משך האירוע- כ- 3 שעות. מספר המקומות מוגבל, רצוי לשריין מקומות מראש.

רקע:  ריטואלים באמנות קיימים מהתקופה הפרהיסטורית ועד היום. החל מציור החיות על קיר המערה טרם היציאה לציד, כפעולה שמאנית שיש בה רצון להשפעה על הצייד, ועד לאמנות אקולוגית עכשווית, אשר מחוללת שינוי בתפיסת האדם את הסביבה, ומעלה מודעות סביבתית במקומות שהמדע או מקבלי ההחלטות, עלולים להיכשל.

אמנים אקולוגים מבצעים ריטואלים/מיצגים/פעולות אמנות עם קהל, כחלק מיצירתם, המכוונות לשמירה על מקום המאויים אקולוגית, או

לחיבור בין אדם וטבע. הריטואל משמש לעיתים כתהליך של גישור בקונפליקטים סביבתיים. הריטואל יכול ללבוש צורה של יצירה תהליכית

במדיות מגוונות, או כפעולה במרחב אלטרנטיבי.

מרקו פוגצ'ניק, מתמקד ביצירתו בספירה הרוחנית של הנוף. הוא יוצר לרוב עם קהילות בנוף. מרקו פיתח שפה ויזואלית פיסולית מרתקת שהוא קורא לה –  "ליטופנקצ'ר", ( דיקור באמצעות אבנים ) פסלי אבן שבאמצעות הצבתם במקום מסוים, הם פועלים כפי שפועל דיקור על גוף האדם. פסלי האבן הללו, הוקמו בהזמנת קהילות, ואפילו ממשלות, להצבה לאורך גבולות פוליטיים המפירים את האיזון הטבעי של מקום. בחירת המקומות להצבת הפסלים נעשית על פי מיפוי של קווי אנרגיה, מרידיאנים, כמו דיקור הנעשה בגוף האדם להבראתו. בנוסף, האמן מעביר סדנאות ייחודיות עם קהל, המעניקים חווייה אחרת עם הטבע, ומעניקים ממד חדש לתיקשור עם ישויות טבע ולריפוי האדמה. הסדנאות שלו ידועות בכל העולם וגם בישראל יש לו עדת מעריצים. הוא כתב כעשרה ספרים שרובם מתייחסים לישויות טבע במקומות שונים והם תורגמו לשפות רבות. מרקו פוגצ'ניק הציג תערוכות במומה, במוזיאון הקווינס ניו יורק, ובמקומות שונים בעולם, והשנה תתקיים תערוכה רטרוספקטיבית מעבודותיו במוזיאון לאמנות מודרנית בלובליאנה.

במשך השנים, האמנות של מרקו והפעולות שלו לריפוי בטבע, התקיימו במסלולים נפרדים. ביוזמתה של האמנית והחוקרת, שי זכאי, הוזמן מרקו לפעולה של חיבור בין התחומים, והעברת סדנא במרחב של אמנות.

שי זכאי, ישראל –  אמנית אקולוגית, צלמת, חוקרת מרצה ויוצרת ריטואלים מעל 20 שנים, ייסדה את דיסציפלינת האמנות האקולוגית בישראל פרסמה ספרים, הציגה בלמעלה משישים תערוכות בארץ ובעולם, יצירותיה נמצאות באוספים פרטיים ומוזיאוניים, אצרה והפיקה תערוכות ואירועים אקולוגיים, בעלת תואר שני באמנות ומדיניות סביבתית. שי זכאי יצרה שני פרויקטים מרכזיים, שהם מפעל חיים – "נחל בטון 1999-2002, שיקום נחל כיצירת אמנות", ו"תווי יער- הספרייה" – 1995-2011. ספר-אמן החדש שלה, מתוך הפרויקט, יצא לאור לצד שתי תערוכות יחיד, במכון לעיצוב בחולון,  ובבית האמנים.

על התערוכה- ריטואלים סמויים מן העין, שי זכאי  – 22.3-14.4. בית האמנים, ת"א, אוצרת חנה שביב

"…שי זכאי משלבת ביצירותיה שתי פרקטיקות קונספטואליות. האמנות האקולוגית והאמנות הפמיניסטית, האקו-פמיניזם.

היא פועלת בשני התחומים ויוצרת מפגשים שמאנים וטקסים לריפוי האדמה לצד עבודה עם מדענים, מעורבות במדיניות סביבתית, והובלת תהליכי שיקום…" חנה שביב, אוצרת התערוכה.

הריטואלים שיוצרת זכאי, מתקיימים בשני סוגים של מקומות: באזורים פגועים שיש לבצע בהם תיקון, ובאזורים בעלי איכות טבעית, הנמצאים תחת איום אקולוגי, בהם היא מבצעת ריטואלים לשימור. בתערוכה מוצגות יצירות אמנות מתוך הדיאלוג המתמשך שלה עם הטבע וטבע האדם, לצד תיעוד ריטואלים שיצרה לאורך השנים. בין היצירות, יוצגו לראשונה תצלומים ווידיאו מתוך הפרויקט  "נחל בטון- שיקום נחל כיצירת אמנות", תצלומים מתוך הפעולות לשמירת שטחים פתוחים, ודיוקנאות עצמיים המהווים מחאה פוליטית לגבי יחס החברה לסביבה. בין התצלומים -'דילול', 'מלקטות החיטה', 'דיוקן עצמי עם שומרה', 'תחנת מנוחה לציפורים', 'קונצרט למערבלי בטון', 'אמנות החבלה'.

על הספר – תווי יער- הספרייה, שי זכאי

ספר אמן הירוק הראשון בישראל, הנו מבחר של תצלומים וטקסטים מתוך פרויקט מתמשך בן 17 שנים, בו יצרה האמנית ספרייה של עלים, אשר אספה ממקומות בהן זיהתה מפגעים סביבתיים או אדישות סביבתית, במסעה לאורך 19 מדינות בעולם, ביניהן – קוריאה, יפן, קזחסטאן, תורכיה, גרמניה, ארה"ב, ועוד.

בספרה החדש של שי זכאי, ניתן לעלעל, תרתי משמע, ביחסי אדם-טבע באמצעות הצומח.

בכל ספר, טמונים גם עלים ממשיים מספרייתה של האמנית.

עיצוב וייצור המיצבים – ערן שפיצר, עיצוב גרפי – דפנה גרייף עריכה לשונית- דליה טסלר.